בס"ד
לקראת סיום. שוב מחשבות על סוף. שוב התארגנות לפרידה וספירת המפגשים האחרונים שנותרו לנו בשנה. זה הזמן שלהם לברוח לי מהחדר ללא הודעה מוקדמת, באמצע פגישה. כך כתגובה ספונטנית על ניסיון לסכם את התהליך. אולי הסיכום מעורר ריח של נטישה, אולי כעס על כך שלא הספקנו יותר. זה גם הזמן להישאל שוב מדוע הטיפולים לא ממשיכים להתקיים גם בקיץ…
דילמות אתיות של מרחבים טיפוליים בתוך מוסדות חינוכיים.
הפעם זו חיה, שאבדה את אמה לפני חצי שנה. בין הפוף לשידת מגירות המשחקים אין מילה על כאב או פרידה. יש חיים כאילו כלום לא קרה. כאילו זו אני שעושה עסק מכלום…מחייבת אותי ומלמדת שוב ושוב, ללכת רק בעקבותיה, לא לקחת לאן שלא רוצה להגיע. לא להתערב או להגיש עזרה היכן שלא התבקשתי מפורשות. אפילו עשור עוד אין לה למבוגרת הקטנה הזו.
היא תדבר על כסף, ועל אחריות, ועל מבחנים שתצליח בהם או לא, מקסימום על חברה שחמדה לצון. אין אפשרות להיות חלשה, לשחרר לרגע.
לא מציירים, לא משחקים משחק שהוא לא מובנה ומוגדר, חס וחלילה, שלא יזלוג שום תוכן פנימי החוצה.
כל כך מפחיד לחשוב מה יתגלה וישפך החוצה אם נפתח לו נתיב כזה.
יש כאוס, יש כעס, יש חוסר בהירות, אני תוהה מדוע המפגשים העקביים האלו אם לא לשם הסיבה שבשלה התכנסנו?
אך לא כך היא דרכו של טיפול. לפעמים נטפל בלי שנדע שעשינו זאת. לפעמים נגיעה אחת לא במקום ומשחק הדוקים יפסל, וערימת הקפלה תתמוטט, אף שנראית חזקה.
לפעמים נהיה משמעותיים ומופנמים עמוק בלא שמישהי יעדכן אותנו על כך.
אולי לעיתים, בדיעבד יכתבו על כך כמה מילים במכתב הפרידה. אם נצליח להיפרד בלי לברוח לפני.
בחזרה לחיה, האוחזת בשליטה, כשאני מעדכנת על פרידה היא מבקשת לפתוח יומן, לספור מפגשים, אולי אני טועה.
אנחנו סופרות, כעת היא משרטטת טבלה, תכנית פעולה עד לסיום השנה, עדיין אין אפשרות לספונטניות וגמישות, אולי היא מספרת לי על החרדה והצורך בשליטה מפני העזיבה.
את הולכת ולא ניפגש יותר? היא שואלת כשגבה מופנה אלי, כאילו לא פתחה כעת תיבת פנדורה המספרת על מישהי משמעותית בחייה שהלכה לנצח.
הו לא! ניפגש שוב בשנה הבאה, לאחר החופשה, אני עונה
אה.. היא מהמהמת,
אני חושבת שראיתי דמעה שמצאה לה פתח מילוט מעיניה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
