נראה שמאז שירת מרים ושירת דבורה, שירתה של האישה היהודייה התבטאה במגוון דרכים מרגשות ומרתקות. אבל יש מי שחשבה לשכתב אותה, לשמר אותה וליצור מקום נבחר וראוי לתת לה ביטוי. לפני מספר חודשים התוודעתי לכתב העת "יחידה". אז הבנתי שמשהו מרגש קורה מתחת לפני השטח. כשקמה שולמית אורבך והבינה שלא רק היא כותבת שירים בלילות 🙂 וגילתה לעצמה ולמנויות כתב העת "יחידה", שהשירה מעולם לא פסקה, אלא פשטה ולבשה צורה של תפילה ואיחול, של בכי וצחוק. של רצון רק לבכות, שהפך מהר מאוד לשיר נוגה ונוגע. מה שבטוח- תמיד היא פיעמה בקרב כל אישה יהודייה.
מה גורם לאישה חרדית מבני ברק, להקים מיזם מרתק ומקורי כזה? תשאלו, ואם נעז להיות כנות יותר, ולהבין את התהליך שחוותה טרם הקמת כתב העת "יחידה". זהו המגזין היחיד שרובו ככולו שירה פרי עטן של נשים שומרות מצוות.
בעצם היו לשולמית הנחות יסוד מאתגרות בנושא השירה בקרב הנשים, האחת היא שיש הרבה נשים חרדיות שעוסקות בשירה וכתיבה, ושלא מעט מהן מתעניינות ואוהבות לקרוא שירה שמגלמת את עולמן ומעוררת הזדהות. ובכלל שהשירה הכתובה של האישה היהודייה היא משהו שקיים גם בחיינו העמוסים.
שולמית מחייכת ועונה כמו משוררת "אז ככה, מקצת התשובה טמונה בעצם השאלה… משום שדווקא בשל עיסוקי כיוצרת וכמשוררת – המאושרת להשתייך למגזר החרדי, ראיתי כאן זכות קדושה ואפילו חובה, להביא לעולם את הבשורה המרגשת הזו: כתב עת שכולו על טהרת שירה נשית נבחרת.
עד עתה לא הצלחתי למצוא במה דומה לזו שהקמתי – במגזר שלנו. אם במגזר הכללי – ישנו עולם רחב המוקדש כולו לשירה כתובה או מדוברת, הרי שבמגזר שלנו עדיין יש הרבה חלל פנוי המצפה להתמלא בניחוח שירה ערב, או נכון יותר לאפשר ולתת במה ומקום ראוי ומותאם להביע את השירים שנטמנו במגירות עד עכשיו…" היא מזמינה משוררות בפוטנציאל וכאלו שכבר שכתבו אבל טרם שיתפו.
"חשבתי לעצמי מדוע נשים מ'שלנו' המבקשות לפרסם יצירותיהן לא תמיד מצליחות למצוא במה מתאימה, ראויה ואפשרית למגזר שלנו, המתייחסת לשירה באופן ספציפי בלבד, ולא כחלק זעום מתוך עיתון או מערכת שלמה … ביקשתי אפוא לתת מענה הולם ומכובד, שיאפשר את המקום המתאים מבחינה רוחנית, תרבותית וערכית מחד – ואת הרף הספרותי הנדרש מאידך.
וזהו החידוש שכתב העת "יחידה" מביא כאן: יש לנו מקום משלנו! יש במה איכותית – מכל הבחינות – שמאפשרת לפרסם שירי אמנות יפהפיים וליהנות מרגעים של שאר רוח לנפש. נטו שירים, ללא פרסומת, ללא פרוזה, ללא סיפורת. רק שירה טהורה, מרגשת, נוגעת עמוק בלב – לכל אחת במקום האישי שלה – ומעניקה לך אפשרות לחשוב קצת אחרת."
לגבי הנחות היסוד שלמשוררת נשמעות כל כך ברורות מאליהן בעוד למי שאינה קרובה לשירה הן נשמעות מאתגרות: "מסתבר שהנחות היסוד שהצגת בשאלה אכן קיימות אצלי ללא עוררין, לא היה לי ספק שיש עוד הרבה נשים כמוני. ועם זאת, הופתעתי והתרגשתי לגלות עד כמה הקהל שלהן הולך וגדל… עם הפצת ה"קול קורא" הראשון- כשלא היתה עדיין אפילו טיוטה של גליון בודד על שולחן המערכת. תהיתי לעצמי האם רעיון הבוסר הזה אכן יקרום עור וגידים ויהפוך למציאות ממשית?. ה"קול קורא" דאז הפציר במשוררות פוטנציאליות – כאלה שאפילו הן עצמן עוד לא יודעות על התואר הזה החבוי בהן, לשלוח שירים לגליון שבועות. אשר נכתב כולו בהשראת רות המואבייה וראה אור בחודש סיון. והתגובות בפרסומו התעלו מעל עצמן וגילו לי: אכן, יש המון משוררות אצלנו. מתחילות כותיקות. כותבות למגרה וכותבות לעיתון. כולן כולן מבקשות את הבמה הזו, את המקום שיכיר באמת בערך היצירה שלהן. ולצידן, יש המון חובבות שירה ואוהדות קריאה, שהתרגשו למצוא את כתב העת ולהתפעם מיופים של השירים המתפרסמים בו. אכן, שירת הנפש של האשה היהודייה היא משהו שקיים אלפי דורות. צריך רק לאפשר לה להתגלות".
כשחושבים על זה שירה היא אחת הדרכים המדהימות להעביר מסר ולהטמיע אותו עמוק בנפש. במהלך ההיסטוריה נעשה השימוש בשירה וכתיבה בכלל במטרה לסחוף את ההמון ולהעביר מסרים ואידיאולוגיות שונות. ההתבטאות בשיר נוגעת יותר, והמסרים בו מועברים בצורה סמויה או גלויה אבל מה שבטוח מעוררת מחשבה ורגש שלפעמים לא ניתן לעמוד בפניו!
"ראשית, אני חייבת לשתף אותך בהתרגשות שלי שצפה ועולה בכל פעם מחדש, עת גיליון טרי ורענן רואה אור ועושה את דרכו לתיבות המייל של המנויות ואל ליבן המשתוקק. מדהים שוב ושוב לגלות – כיצד נושא שאני מגישה ב"קול קורא" – חוזר אלי בכל כך הרבה קולות שונים ומיוחדים. כל אישה וקולה שלה, כל אישה וסיפורה האישי השזור בין מילות השיר ששלחה, במישרין או בעקיפין. כל אחת וסגנונה הייחודי שלה. ממש כשמו של כתב העת – "יחידה". כל משוררת מביאה את הפרשנות שלה לנושא המוצע, את ההגשה האישית שאין דומה לה, ואת הרגשות שהיא מבקשת להעביר או לעורר בלב הקוראת".
כשאת אומרת "כל אישה וקולה" אני חושבת על מקורות ההשראה שיש לנשים…מתי יש זמן לחשוב ולהגות וליצור?
או שאני טועה, ובעצם פחות צריך "זמן" אלא נפש של משוררת.
בכל זאת לכתיבה נדרשת השראה, מהם מקורות ההשראה שיש לנשים הכותבות ב"יחידה"?
"אני חושבת שהשירה נובעת מעומק הנפש. ממקום פנימי שאין לו שם. מהרגע ההוא שמעייך מתהפכים בקרבך ואינך יודעת איך לשאת את מחול הרגשות שמשתולל בך. ואלו יכולים להיות רגשות מכל סוג שהוא: שמחה, עצב, חרדה, דאגה, כמיהה, סלידה וכן הלאה על כל הסקאלה הפנימית הקיימת בכל בן אנוש. יש אנשים שמשחררים את הרגשות הללו במוזיקה, אחרים בריקוד, ויש כמובן את אלו שמביעים זאת על הדף או המקלדת. מחוללים דרך הטקסט את הריקוד האישי שלהם.
כמובן שאירועים לא שגרתיים שקורים לנו במהלך החיים, כמו חתונה, לידת ילד, או פרידה מאדם יקר לליבנו, מהווים השראה מיוחדת לכתיבת שירה. זו האפשרות "לחטט" בלב ולנטרל את המוקשים דרך האותיות והמילים". היא ממשיכה ברגש " זו ההזדמנות גם לתת סוג של הכלה מסוימת לרגשות הסוערים ודרך 'פסיכולוגית' להתמודד עמם. אגב, ישנו באמת תחום מקצועי הקרוי "ביבליותרפיה" שמשמעותו תרפיה באמצעות כתיבה. אולי גם השירה נכללת בהגדרה זו…"
אני תוהה בקול ושואלת האם כל משוררת חייבת לעבור תלאות וסערות בחיים כדי להפוך למשוררת? או שמא יש נשים מן השורה שכותבות ושרות על גבי דפי הפוליו או המקלדת
"מה פתאום?!" שולמית מזדעקת, "להיפך, בעיני, משורר אמיתי הוא דווקא זה שיכול לקחת את הרגע הפשוט ביותר בשגרה ולחוות אותו באופן צלול כל כך עד שהוא יוצר ממנו שיר. זו האומנות במיטבה לדעתי: לקחת אתנחתא קלה ובלתי נראית ביום יום, ולהפוך אותה לשיר שכולו אמנות טהורה. לקשט אותו בדימויים נפלאים, ולשדרג אותו ליצירת פאר שכולה חגיגה לעיניים וללב".
ישנו שיר מפורסם שלי שכתבתי בשם "תיירים בבני ברק". השיר נכתב לאחר פגישות חוזרות בהן נתקלתי שוב ושוב ב"תיירים" ישראלים מערים קרובות שבאים לסייר בבני ברק. היתה לי תחושה מטרידה קלה שהם באים לסקור אותנו מבחוץ, כעין ילידים זרים ומוזרים, במקום לבוא ולהכיר אותנו באמת מבפנים. והלא אנשים אחים אנחנו! יכולתי ללכת ברחוב לידם והם מביטים בי ומצלמים אותי… אבל לא מחליפים מילה… אפילו ששפה אחת לכולנו…אני חושבת שבשיר הזה כמה שהוא פשוט ביטאתי הרבה מאוד את האבסורד שיש בנוהג הזה. ואחר כך נודע לי שהייתי לפה עבור הרבה חברות שכנות ומכרות, קבלתי הרבה מאוד תגובות על השיר הזה. הוא מדבר על ריחוק הלבבות ועל התקווה ל"שבת אחים" כתבתי את השיר "תיירים בבני ברק" שזכה לתהודה מרגשת.
היא מרגשת אותי אני חייבת להודות, המיזם הזה הוא הרבה יותר משירה של אישה יהודייה הוא הזדמנות של כל אישה לשתף באמונתה ובחייה.
מה היית רוצה לומר לנו לסיום?
"קודם כל בשבילי זהו לא סיום אלא רק התחלה… אנחנו כבר ב"ה בגליון הקצב רק הולך ומשתפר ושיתופי פעולה נפלאים מתגלים בסיעתא דשמיא. מגליון לגליון סך המשוררות המפרסמות שירים מקוריים מפרי עטן רק הולך וגדל והבקשות לקבל את גליונות כתב העת במייל אינן פוסקות ונשלחות אלי מנשים בכל רחבי הארץ…"
ואני מזמינה את כל קוראות האתר היקרות לגלות בעצמן את מיטב השירה הנשית, היהודית והמובחרת, בגיליון החדש והטרי שראה אור ממש עכשיו, ראש חודש חשוון, בהשראתה של רחל אימנו, אשר יום פטירתה חל בי"א בחשוון. באנה לקרא ולהתפעם מרגעים של שתיקה וויתור, מכמיהה טהורה להיות אם בישראל, ומכוחן של דמעות ותפילה שלעולם לא שבות ריקם. אני מזמינה אתכן, קוראות יקרות, להצטרף למשפחת "יחידה" ולזכות ליהנות משעה של קורת רוח והתרוממות הנפש, שעה שתהיה יחידה שלכן ובשבילכן.
לסיום אני שמחה לבשר לך כי ב"ה צפוי להיערך ערב השקה חגיגי לגיליון הנוכחי ב"גלריית המקלט" לאומנות עכשווית בירושלים בכ"ח בחשוון, בהשתתפות משוררות ותיקות וצעירות מבית "יחידה". מי שמעוניינת להשתתף בערב ספרותי ומרתק זה, מוזמנת לתאם הגעה מראש בכתובת המייל של מערכת כתב העת [email protected] מספר המקומות מוגבל. אז בואי להיות מהיחידות שזוכות…
להורדת כתב העת יחידה של חודש חשוון
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
3 תגובות
קראתי הגליון. נפעמתי מהיופי. תודה לעושות במלאכה
השירים מדהימים…
מרגשים, לעיתים עד דמעות.
מקרב לב…
מעניין מאוד נראה ברמה גבוהה
תצליחו