ושמחת / חדוי אשלג

שיתוף ב email
שיתוף ב print

תמיד הלכתי עם אבא לשוק. שוק ארבעת המינים כמובן (קניות סתם אנחנו קונים במכולת רגילה).

נראה לי שהייתי בן חמש או שש כשהלכתי איתו בפעם הראשונה. וואו איך התרגשתי, הלכתי עם אבא יד ביד, מול כל פסיעה שלו אני עשיתי שתיים. כבר מרחוק שמעתי את הרעש. הייתה מוזיקה שמחה של "ושומא-חתו בחגיא- ך" ומישהו צעק "לולבי דרעי לולבי דרעי" "סחורה אלף אלף". זה הצחיק אותי. אני כבר הגעתי עד האות למד והוא כל הזמן צעק רק אלף.
היום אני מבין שהוא התכוון ל"הכי מהודר" אבל אז הייתי בן חמש או שש.
בשוק הייתי מסוחרר. ראיתי המון ברכיים של אבות, לולבים שנראו לי ענקיים. באוויר היה ריח רענן וחמצמץ של אתרוגים או הדסים, לא ידעתי להבחין בדיוק במקור הריח, אבל זה היה ריח של סוכות ואתרוגים. וואו. הם היו נראים בדיוק כמו בחוברת הציורים של סוכות! צהובים וירוקים. אבל אבא לא הסתכל לא ימינה ולא שמאלה, הוא המשיך ע—ד סוף השוק. שם דווקא באזור שקט יותר היה הדוכן של שלומוביץ'.
לשלומוביץ' היה זקן אפור- לבן ומשקפיים עם חוט. התלבטתי אם הוא זקן מהסוג שצועק או זקן מהסוג שמחלק סוכריות. התלבטתי כי הוא מדי כמה דקות אמר "בזהירות בזהירות" ו"תיזהר על הפיטעם תעשה לי טובה" ו"לא לא לא, שם זה הבעסערע, לא נוגעים לבד, אני מוציא" וזה היה נשמע קצת עצבני אבל מצד שני, כשהוא ראה אותי הוא חייך ואמר לאבא שלי "אוהו… הבאת את התלמיד חוכעם הקטן אה?". התלבטתי אם לשמוח שהוא קרא לי תלמיד חוכעם או להיעלב שהוא אמר שאני ילד קטן אבל אז הוא הגיש לי אתרוג. לי! אתרוג אמיתי! והוא אמר "זה בשבילך, מתנה משלומוביץ'". ואז החלטתי סופית שאני אוהב אותו.
אבא התעכב שם הרבה זמן. הוא בדק ובדק את הבלטל'ך ואת הפיטם ואת הנקודות והגידול והצבע וה"שקיעס" ו"הבליטעס" ובסוף שלומוביץ ארז לו "בזהירות בזהירות" שני אתרוגים יפהפיים, אבא הושיט לו בחגיגיות מעטפה והלכנו משם ביחד לרב.
אני כבר לא זוכר מה היה אחר כך רק שחזרנו הביתה מאוחר, הייתי עייף מאד אבל למרות זאת, לשנייה אחת לא עזבתי את השקית עם האתרוג שלי. אתרוג אמיתי! כשאמא ראתה אותי ואת אבא עם האתרוגים היא צחקה ואמרה שהיא לא יודעת מי יותר מאושר אני או אבא. אני בטוח שהתשובה היא אני…
בשנה שאחר כך, שוב הלכתי עם אבא. שוב שמעתי את המוזיקה השמחה ואת הצעקות "הדסים ,ערבות קוישיקל'ך". (איזו מילה מצחיקה!) הפעם כבר ידעתי שאבא לא מסתכל לא ימינה ולא שמאלה וממשיך ע—-ד סוף השוק עד לדוכן של שלומוביץ' כי יש לו את ה"בעסרע" ואסור לגעת.
אח…איזה מתיקות. לא סתם אני אוהב את סוכות.
יש כל כך הרבה זיכרונות מסוכות והם תמיד מלווים במוזיקה ושמחה וזריזות כי כולם מהרים לקנות ולבנות ולקשט. אבא אומר שיש שמחה ברחובות כי כולם טהורים וצדיקים אחרי יום כיפור.
בלילה שלפני סוכות אני לא מצליח להירדם. ככה זה כל שנה. האתרוג שלי משלומוביץ' מחכה לי בקופסא. הסוכה שלנו כבר מוכנה ומקושטת. הסדינים הלבנים שאמא שלי גיהצה מתנפנפים ברוח, כאילו רוקדים ריקוד של מצוה. אמא שלי במטבח ואבא שלי עסוק, מחבר פה עוד נורה, פה מושך עוד חוט חשמל ושם עוד נעץ ליתר ביטחון.
ואז נהיה מאוחר מאוחר. אמא שלי מבקשת מאבא שישגיח על העוגה בתנור כי היא כבר "ממוטטת מעייפות" ואבא אומר שאין בעיה, הוא ממילא נשאר ער כי הוא רוצה להספיק לעבור על מסכת סוכה.
ואמא שואלת אותו אם הוא לא עייף ואבא שלי מחייך, אני שומע את החיוך בקול שלו כשהוא אומר שהוא ממילא לא יכול להירדם מהתרגשות.
תמיד אומרים לי שאני דומה לאבא שלי 'קופי' לכן אני מחייך לעצמי במיטה כי גם אני לא נרדם מהתרגשות…
ואז… אז אבא שלי עושה "אוי!" שלרגע אני נבהל והוא אומר "מצות ושמחת! קנית בגד חדש או תכשיט לחג?!" ואמא שלי מחייכת חיוך של אימהות עייפות "אני לא צריכה, יש לי מספיק" ואבא שלי אומר "זה לא משנה! ה'שאגת אריה' מסביר שחיוב השמחה של האישה שלא עלתה לרגל הוא לשמוח בדברים המשמחים אותה וזה נוהג עד היום, הגמרא ביבמות אומרת- ושמחת אתה וביתך- ביתך זאת האישה, נו?" ואבא נשמע באמת מוטרד ואני מתחיל לדאוג, מה יהיה? אמא צריכה לשמוח בחג!
ואז אמא שלי מחייכת חיוך יותר גדול ואומרת "מצווה לשמח אותי אה? זה משמח אותי אריה! זה!" ואני מרגיש שמדגדגות לי הרגליים מרוב שאני רוצה לקפוץ מהמיטה ולראות מה זה "זה".
אבל אז גם אבא מחייך ואומר "זה באמת שמחה גדולה, אתרוג שכזה.. אח…זאת זכות עצומה! שלוש מאות דולר… זה יהלום!" ואבא שלי נשמע כמו מיליונר. ואמא שלי מרוגשת. ככה אני מרגיש, ואז אבא אומר "ובכל זאת? את חייבת לקנות משהו…" ואמא אומרת "בסדר בסדר" ופתאום דינג. התנור מצפצף ואמא הולכת להוציא את העוגה והולכת לישון וזה בערך השלב שאני נרדם.
ככה זה כל שנה מחדש, התנור, וה'שאגת אריה' השאלות של אבא וההסבר של אמא והאתרוג המהודר שעונה בסוף על כל השאלות.
כשהייתי בן שש שאלתי את אמא שלי בליל החג אחרי שהיא הדליקה נרות, אם היא הספיקה לקנות משהו חדש לחג? בהתחלה היא חייכה אלי ואז המצח שלה נהיה מקומט והיא אמרה לי "למה אתה שואל?" אז אמרתי "כי צריך". היא אמרה שאני מתוק אבל לא ענתה לי על השאלה.
שנה אחרי זה. שוב לא נרדמתי בלילה שלפני סוכות ושוב אבא ואמא דיברו וידעתי בדיוק מה אבא יגיד ומה אמא תענה. בליל החג באמת היה לאמא שלי חלוק חדש והיא נראתה כמו מלכה.
שנה אחרי זה אמא אמרה לאבא שלא ידאג כי היא קנתה גרביים חדשות. מעניין אם זה נקרא בגד חדש או לא.
כשהייתי בן עשר אבא שלי קנה לאמא שלי משהו. שמעתי אותה אומרת "מה?! זה.. זה…מדהים" ומשום מה היה נשמע לי שהיא בלעה צפרדע. שוב דאגתי לה כל כך ורציתי לקפוץ מהמיטה ולראות מה זה ה"זה" הפעם, אבל אחרי כמה דקות שאבא אמר שזה "עגילים מגולדפיל ולא זהב" אמא נרגעה כל כך חזק ששמעתי את זה עד המיטה. כנראה שגולדפילד זה יותר טוב מזהב. אבל גם אז אמא אמרה "תודה אריה זה מהמם! אבל אתה יודע ש'זה'- זו באמת השמחה שלי בסוכות" ואני כבר ידעתי מה זה "זה" מגולדפילד ומה זה "זה-זה" של שלומוביץ' שזה הכי משמח את אמא…
אני זוכר שיום אחד הצצתי לסלון וראיתי את אבא סופר הרבה הרבה שטרות של כסף. המון! אלפים! שמעתי שהוא אומר לאמא שיש לו אלפיים דולר להחזיר לגמ"ח ואז הוא כבר ילווה מנתנזון עוד שלוש מאות בשביל האתרוג.
כמה כסף! לא התאפקתי ושאלתי אותו אם אנחנו עשירים. אבא חייך ואמר לי "בטח! איזהו עשיר השמח בחלקו!"
אחר כך, בשוק, בדוכן של שלומוביץ' עם המשקפיים אבא שלי מושיט לו מעטפה ולוחש לו "יש כאן שלוש מאות" ושלומוביץ' מהנהן ואורז את האתרוג הכי יפה שיש. אז ידעתי סופית שאנחנו מיליונרים. רק לא הבנתי למה בלילה שלפני סוכות אמא שכנעה את אבא כל כך חזק שזה בסדר שהוא לא קנה לה ויש לה מספיק ושהיא לא צריכה כלום ו "זה- זה הכי משמח אותה!". מה, אבא לא זוכר את כל זה מהשנים הקודמות?!
זה נשמע כאילו שכל הזמן אני מקשיב לשיחות של הורים שלי ומציץ לסלון אבל זה בכלל לא ככה. זה רק לפעמים כשאני לא נרדם ובערב סוכות כשאני מרוגש. כי אני דומה לאבא שלי.
אני בכוונה לא הולך לדבר על זה שאבא נפטר.
זה היה קצת אחרי סוכות שנה שעברה ואני לא לא לא רוצה לדבר על זה.
ביקרתי אותו בבית החולים. הוא היה נראה כמו מלאך לבן. הוא היה רזה כל כך והוא סימן לי באצבע שאני אתקרב אליו. התקרבתי.
"צדיק'ל שלי" הוא אמר והחזיק לי את היד. "אני כל כך שמח ומודה לה', שתים עשרה שנה זכיתי לבן כמוך. אני כל כך שמח שזכיתי גם השנה לשבת בסוכה וליטול ארבעה מינים מהודרים, אני.." ואז המכשיר שלידו התחיל לצפצף ואני אמרתי בקול וחזק "אני יודע, האתרוג הכי מהודר אבא! הבעסערע של שלומוביץ'!" והוא פתח את העיניים והסתכל עלי וחייך "הכל משמיים צדיק'ל, אבא תמיד אוהב אותך! תדאג שאמא תהיה שמחה". והוא עצם את העיניים. עמדתי לידו עוד כמה דקות "אבא?" לחשתי כי זה היה נראה שהוא נרדם ואסור להעיר אבא. זה גזל שינה. אבא לחץ לי את היד והרפה. הסתכלתי עליו עוד כמה דקות ואז אמא מיהרה פנימה. "אריה! אריה!" היא אמרה בקול חזק ולחוץ כל כך עד שהרגשתי שהלב שלי הולך להתפוצץ, ואז היא אמרה לי לקרוא מהר לאחות. אחר כך נסעתי הביתה עם סבתא.
בערב אמרו לי שאבא נפטר.
טוב, אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה. אז אני לא.
השנה אהיה בר מצוה. אני הגדול של הבית. ככה כולם אומרים. סבא קורה לי בחור'ל וסבתא מסתכלת עלי ואומרת "לא יאומן כמה שהוא דומה לאריה" והעיניים שלה נהיות רטובות באופן מחשיד והיא שואלת בקול גבוה מדי "מי בא לאכול ארוחת ערב?" תמיד, גם בארבע בצהריים.
לא משנה.
בעוד כמה ימים יגיע חג הסוכות.
אני מוכן.
יש לי קופת חיסכון שסבתא הביאה לי ליום הולדת של גיל תשע. מצויר עליה ג'ירפות וזה קצת טיפשי נראה לי כי זה לא מתאים לילד שיהיה השנה בר-מצוה אבל בכל זאת היא טובה כי יש לה חריץ להכניס כסף ואי אפשר לפתוח אותה. רק אם שוברים אותה סופית.
אז היום אני אשבור אותה סופית. לפי החשבון שלי אמור להיות לי שם מספיק. חמישים מדמי חנוכה, ארבעים וחמש מדמי פורים, שישים ושמונה מהמשניות שהיה בקיץ ועוד המון המון שקלים.
אני פורץ את הקופה וסופר. עשר עשרים שלושים…מאה…מאתיים…שלוש מאות עשרים ושתיים שקלים.
זה יספיק!
אני מעביר את הכל לשקית ניילון גדולה. (אני לא הולך לשוק ארבעה מינים עם קופת חיסכון של גי'רפות…)
עכשיו בין הזמנים אז אני יוצא מיד אחרי התפילה. לשוק. שוק ארבעת המינים כמובן.
השקית שלי כבדה ואני מרגיש עשיר. איזהו עשיר השמח בחלקו! ככה אבא שלי אמר.
אני שומע את המוזיקה מרחוק "ושומ-אחת בחגי-אך" ומתקרב.
אני מריח את האתרוגים וההדסים…איזה ריח! "לולבי דרעי ,הדסים ערבות, קוישיקלאך" זה תמיד אותם צעקות.
אני אוהב את החג הזה ולא לא לא עצוב בכלל.
אני ממשיך פנימה עמוק עמוק עד לסוף השוק. שלומוביץ' יושב שם. הזקן שלו כבר לבן לגמרי אבל הוא צועק בדיוק כמו כל שנה "זהירות, זהירות על הפיטעם! לא לא, פה זה הבעסערע, לא נוגעים לבד!" אני מתקרב אליו ופתאום הוא נעצר ומסתכל עלי. מה? אני בטוח שלא לקחתי איתי את הקופה עם הג'ירפות אז מה הוא מסתכל?!
אבל אז מיד הוא מחייך "או…הבן של ר' אריה. בוא אני אתן לך אתרוג יפה". הוא מושיט את היד אל הקופסא אבל אני אומר בקול "לא לא ,הרב שלומוביץ', אני רוצה את הבעסערע! משם" אני מצביע על הקופסא בצד ששם הוא שומר את היהלומים. "יש לי לשלם" אני אומר קצת יותר בשקט ומרים את השקית. היא כבדה מאד…
שלומוביץ' מסתכל עלי ומתסכל על השקית. הוא ניגש אל הארגז הפינתי ומתסכל כמה דקות. הוא מחפש בשבילי את הכי הכי ואני מתרגש.
ואז הוא מוציא אתרוג יפהפה ואומר לי "אח…תראה איזה יהלום, תראה את הצבע, תראה את הגידול, אין בלעטעלע אחד!!!" הוא מגיש לי אותו בזהירות כאילו מדובר בתינוק שנולד ואני לוקח אותו בידיים יציבות. רק חסר לי עכשיו להפיל אותו. אני מסתכל עליו והא נראה לי האתרוג היפה ביותר שראיתי בחיי. וראיתי כבר הרבה.
אני אומר לו "שוין, אני אקח אותו" הרב שלומוביץ' אורז לי את היהלום בשיערות פשתן ובקופסת קרטון יפה ובשקית קטנה. אני מושיט לו את השקית הכבדה שלי ולוחש לו "יש כאן שלוש מאות…" שלומוביץ' מהנהן ומגיש לי את השקית עם האתרוג ואני הולך הביתה.
לאמא.
אבא ביקש ממני לשמח אותה ואני יודע ש"זה-זה "בדיוק מה שהכי משמח אותה לכבוד סוכות.
כשאמא מסתכלת על האתרוג ונוזלות לה שתי דמעות שקופות, אני יודע שזה לא דמעות של עצב, אולי יש שם געגועים, אולי הרבה זכרונות, אבל בעיקר הרבה שמחה.
ואז גם אני שמח וזה מה שיש לנו בבית, אמא שמחה, ילד שמח ואתרוג הכי הכי שיש.

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

7 תגובות

  1. הצלחתי להתרגש מסיפור מיוחד.
    בעל מסר חזק של להשביח את המצוות ומתוך אהבה.
    הלוואי ואני אצליח להגיע לדרגה כזו גבוהה.

  2. חדוי יקרה,
    הצלחתי להתרגש מסיפור מיוחד.
    בעל מסר חזק של להשביח את המצוות ומתוך אהבה.
    הלוואי ואני אצליח להגיע לדרגה כזו גבוהה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.