הארנב שהקשיב / ד"ר רונית לזר

שיתוף ב email
שיתוף ב print

באחד הימים כשפירקתי את אחת מקופסאות הספרים של הקליניקה (עם מעבר המגורים) נתקלתי בספר "הארנב הקשיב"  שחיבר קורי דורפלד. זהו ספר שמיועד לילדים אך מבוגרים נשכרים ממנו לא פחות. המחבר מספר על הילד טיילור שבנה מאבני קפלה ארמון יפה ומושקע, אך פתאום ובאופן בלתי צפוי הכל התרסק. טיילור היה המום ועצוב. חבריו בעלי החיים מגיעים כל אחד בתורו לעודד אותו ולהציע לו פתרון: לדבר על מה שקרה, להביע כעס, לנסות לשחזר את הארמון שבנה במדויק, להעמיד פנים שזה לא קרה, לצחוק על מה שקרה לברוח או להרוס למישהו אחר. טיילור אינו מעוניין בהצעות השונות הוא מתכנס בתוך עצמו ונותר לבדו. אחרון מגיע הארנב מתקרב בשקט לטיילור ומתיישב צמוד לו, ולא מדבר. הארנב נשאר, מקשיב, לא מנדב דרכי פעולה עם המשבר ולא עוזב עד שטיילור נפתח ומוכן לדבר. הוא מספר לארנב על אשר אירע לו, והארנב אינו משיב. טיילור מרשה לעצמו לשתוק, לכעוס, לצעוק, לצחוק והארנב נשאר לצדו, בלי לדבר, עד לרגע שבו כוחותיו של טיילור חוזרים והוא מוכן לבנות שוב משהו חדש.

בעודי מדפדפת שוב בספר , נזכרתי במגי (שם בדוי כמובן) מטופלת יקרה שלי מלפני שנים, שהיתה מגיעה למפגשים, אך בשונה מטיילור, משתפת בחוויותיה ,משאלותיה, תסכוליה וכאביה . כשניסיתי ברגעים בודדים להציע תובנה, הבנה  או אף גילוי של אמפתיה. לא הייתי מספיקה להגיד שניים או שלוש מילים והיא כאילו לא שמעה אותי כלל, הייתה ממשיכה לספר את חוויתה. במהלך הרגעים הללו עלו בי כל מיני מחשבות אפשריות בעניין: חשבתי על הפחד שלה לשמוע מה יש לי לומר,  על החשש  שלה שאולי בדברי יהיו ביקורת ושיפוט, על החשש להכניס לתוכה משהו מבחוץ שלא שלה, חשבתי על הצורך שלה בהתקיימות ברצף ובהמשכיות ללא הפרעה (going on being), תהיתי אם מדובר בשחזור של חווית הבדידות שליוותה את כל חייה. כל מחשבה התאימה לחוויה שלה אך בחרתי בשלב זה שלא לחלוק איתה אף אחת מהמחשבות הללו ובכלל,  לא רק בגלל שלא היה אפשר אלא גם בגלל שהערכתי שזה לא הזמן הנכון עבורה. ככל שהתקדמו הפגישות, ההתקדמות שלה ניכרה בכל התחומים , מצב רוחה השתפר, ונעשה יותר ויותר מאוזן ויציב, מערכות היחסים שלה היו פחות סוערים והיא היתה פתוחה יותר לקבל מהסביבה ולהעניק לה חזרה. מגי סיפרה שהיא יורדת מהתרופות בהדרגה ובהנחיית הפסיכיאטרית שלה . באחת הפעמים היא פנתה אליי בהישירה אליי מבט ואמרה "את מאד עוזרת לי, במפגשים פה אני מרגישה שאני נבנית וצומחת". הופתעתי לשמוע זאת ממנה, ושיתפתי אותה בתהייתי, על ההתנהלות שחזרה על עצמה בה שכל פעם שניסיתי להגיד משהו היה נראה  כאילו היא לא שמעה והבעתי בטון אוהד ולא שיפוטי את אחת מהסברות שלי על החשש שלה לשמוע מה אני אומרת. גיליתי בפניה רצון כנה והתעניינות אמיתית להבין  כיצד היא נתרמה ממני בפגישות. זו הפעם הראשונה שמגי הקשיבה , שתקה  כמה רגעים ואז כאילו מתוך חלום בהקיץ היא  סיפרה לי על בובת הארנב שלה.

את ארנבי קיבלה מגי מסבה ליומולדתה הראשון. את סבא היא זוכרת במעומעם. היו לו זקן לבן  שהרשה לה לשחק בו ועיניים חומות טובות שידע את נפשה. סבא שאהב אותה. אולי היחיד שידע לאהוב . הפטירה קלות. סבא נפטר בהיותה בת שלוש. מאז היא לא הרפתה מארנבי שהלך איתה לכל  מקום. הוא שכב לצידה במיטה , ישב לידה כשאכלה, או כשיחקה. הוא נתן לה בטחון. הוריה  רצו  להחליף את ארנבי שכבר היה משומש וממורטט בדובי חדש וחמוד אך מגי לא ויתרה על ארנבי. רק כשהיתה בכיתה א  היתה מוכנה להניח אותו אחר כבוד על המדף השני שבכוננית הספרים שלה. השנים של מגי בבית היו לא פשוטים, קודרים בשפתה.  אמה היתה שרויה בדיכאון עמוק, שוכבת שעות במיטה, סגורה בחדרה . אביה שהיה איש עסקים מצליח נאלץ לא פעם להיעדר  שבועות מהבית.  פעמים סבתא הצילה את המצב והיתה מגיעה לשמור על הילדים. אך לרוב  רק האומנת והעוזרת היו הדמויות המבוגרות בחייה.

בשובה מבית הספר , מידי יום מגי היתה רצה לחדרה יושבת מול ארנבי ומספרת לו את החוויות שעברה באותו יום.  ארנבי הקשיב ושתק. פעמים היתה נוסכת בה תחושה שגם סבא שנמצא למעלה בשמיים שותק ומקשיב. בגיל העשרה מגי כבר לא הרגישה צורך לדבר עם ארנבי, היו לה חבירות , מורות ואיכשהו ארנבי נותר על המדף, לא עוזב. בהיותה בת 18, מגי ומשפחתה עלו ארצה. עברו הימים והם התיישבו בביתם החדש. יום אחד היא שמה לב שהיא לא ראתה את ארנבי. היא שאלה את הוריה , אמא לא ידעה על כך ואביה אמר ביובש "אהה זה.. נזרק .. "  היא לא הצליחה לשמוע את כל המילים מבעד לדמעות ששטפו את פניה, רק  שהיא כבר גדולה והיא לא צריכה בובות וגם ככה הוא כבר לא היה בובה רק סמרטוט. ופה בארץ ישראל יהיה להם יותר טוב כמשפחה.  כאב האובדן, תחושת הבגידה צרבו לה בנפשה. ואז פתאום מגי הרימה את ראשה מהספה כמתוך חלום ואמרה בהישירה אלי מבט " כששאלת אותי קודם לפתע הבנתי כמה את משמעותית לי בדרכך השקטה. כשאני שוכבת פה על הספה ואת יושבת ממול בקשב רב, ללא מילה, מבטך נסוך עליי, אני יודעת שאת רואה אותי כפי שאני, ללא מסכות, ללא הצגות , מקבלת אותי כפי שאני. את הארנבי שלי האבוד, בדרך זו הרגשתי שהלב שלי נרפא, הנפש שלי מחלימה, רק כך יכולתי להתמודד עם הסערות שבחוץ". מגי לא היתה זקוקה באותה תקופה לתובנות.  בשלב הנוכחי לא רק שלא יכלה לעשות בהן שימוש הן אף הפריעו לה. רק בשלב מאוחר יותר  יכלה מגי לעשות שימוש מתקדם עם התובנות שלה ושלי שנוצרו יחד מתוך המרחב השקט הבטוח שנרקם בינינו.

 

***************************************************************************************

בגיל הרך ילדים מוצאים חפץ רך ונעים למגע אליו הם נקשרים וממנו מתקשים להיפרד, כגון: דובי פרוותי, בובה רותי סמרטוטי, שמיכי (שמיכה), חיתולי וכד'. הילד נעזר בחפץ כזה להירגע , כדי להתמודד עם משימות הגיל, ובמעברי פרידות. בכך מפתח הילד בתוכו את היכולת החשובה של הרגעה עצמית.  הפסיכואנליטיקאי דונלד ו. וויניקוט התייחס לחפץ זה באופן עמוק יותר במסגרת המושג שטבע-  אובייקט מעבר. זהו אובייקט רך וזמין שנתפס בו בזמן כחלק מהמציאות החיצונה אך גם כבריאה ורכוש אישי, ומשרת פעולות של הרגעה, ופורקן יצרי אהבה ושנאה, שליטה והתמסרות,  יצירה ודמיון. אובייקט המעבר מופיע בשלב שבו התינוק מתחיל להפריד בינו לבין האם. מהיותו ממשי אך בו בזמן סמל לאם הנעדרת, אובייקט המעבר נמצא באזור הדמדומים שבין הממשי למדומיין. באמצעות אובייקט המעבר התינוק מממש את הצורך שלו לתחושת כל-יכול . אובייקט המעבר מאפשר לתינוק לפתח התייחסות סמלית לחיים והוא מהוה בסיס ליצירתיות ולמשחק, ולהנאה מכל התופעות שנמצאות באזור הדמדומים שבין מציאות ודמיון., שאותו מכנה ויניקוט, מרחב פוטנציאלי. מרחב זה ימשיך להתקיים בנפשו של המבוגר, ובו הוא יוכל לשחק, לפנטז וליצור וליהנות מחווית יצירה. זו הדרך לבריאות הנפשית. אנשים נוקשים שאין להם מרחב מעבר, עלולים לחוש איום ממצבים כאלו כמו  אומנות, ספרות בדיונית או משחק תפקידים, יתקשו "לצאת מעורם" ולהיכנס לנעלי הזולת.

********************************************************************************************

____________________________________________________________

ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית, מדריכה בכירה.

בעלת הכשרה רבת שנים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית של המצבים המנטליים הראשוניים

חברת סגל האקדמי של אוניברסיטת חיפה, מרצה במכללה החרדית מבח"ר ובהשתלמויות בבתי מורה בירושלים

קליניקה  פרטית בב'ב-פתח תקווה

srlazar@gmail.com

0526346334

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

6 תגובות

  1. עכשיו אני קצת מבינה תלמידה שלא אהבה אמנות. היא הגיבה בצורה של סבל לשיעטר ציור ברמה לא סבירה. ובאמת היא ואמה היו רציונליות בצורה נוקשה. נראה לי שזה קשור לסבל שלה

  2. אהבתי את המשל עים הילד שבנה ארמון מקפלה וזה התפרק לו ואז ארנב הגיעה ו קשיב לו ווווו,,,,,,,
    .אני למשל אוהבת חברה שמקשיבה ואז היא אומרת את דעתה או רעיון
    וזה מאוווד מעלה שיודעים להקשיב לבני אדם

  3. כתבותיה של דר רונית לזר ובפרט כתבה זו , מחכימות , מקצועיות וכתובות בשפה שכל אחד יכול להבין וללמוד.
    תודה ד"ר לזר , המשיכי לתת לנו מידיעותיך ולעזור בזה רבות בודאי לכל הקוראים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.