"וציויתי את ברכתי" – למרות הקורונה / תמר פרנקו

שיתוף ב email
שיתוף ב print

אם מישהו היה מנבא את הימים שחלפו ומתאר בפרוטרוט איך העולם מתקפל אט אט, מתכנס אל תוך עצמו ונסגר, אם היה מתאר את בתי הכנסת הננעלים על סוגר ובריח, חתונות מצומצמות הנחגגות בבתים, קניונים מושבתים, מסעדות ובתי קפה שוממים ורחובות דוממים – היינו ודאי לועגים לו…

אין ספק שגם צדדים יפים, היו לה לתקופה הזו שהולכת ומתפוגגת אך גם הרבה עצב, אובדן וחוסר אונים.

ענף הכלכלה הוא הענף העיקרי שנפגע, ודאי גם את, שיושבת עכשיו עם 'בשערייך' ביד מרגישה בצורה כל שהיא את ההשלכות הכלכליות המעיקות. אם את עצמאית, חווית איך ה'קורונה' משתלטת על העסק והוא מתחיל להשתעל ולהראות סימני מצוקה, אולי אפילו נזקק למכונת הנשמה… אם את שכירה ועובדת עם קהל – "זכית" ל-חל"ת (חופשה ללא תשלום) בלי להתחשב בעובדה שהתשלומים שהתחייבת לשלם הם ב-תל"ח (תשלום ללא חופשה)…

'זמן קורונה' ייחרט בדפי ההיסטוריה ועוד רבים יהיו התלמידים והתלמידות שייבחנו במבחני ההיסטוריה ויתהו: "איך הם שרדו את זה? אם כל העסקים נסגרו, איך הם התפרנסו זה מזה"?

רק את יודעת "איך שרדת את זה", איך התפרנסת ולא רעבת ללחם, איך היה שולחן ליל הסדר ערוך ומרשים, איך הצלחת להגיש ארוחות מזינות לילדייך למרות שהעולם נסגר…

***

בפרשת בהר נאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף… תבואתינו" "וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…"(כ"ה, כ' –כ"א), פרוש האור החיים זיע"א במקום: "פשט הכתוב הוא על זה הדרך: וכי תאמרו מה נאכל, ולצד שיש במשמעות מאמר זה שני דרכים: האחד הוא טעם שלילת הרצון בדבר זה שלא יזרעו וכו' (כלומר – המילים הללו באות לבטא מציאות בה אין המצווים חפצים במצוות השמיטה – שלא לזרוע) שיאמרו: אם כן מה נאכל, ובהכרח לזרוע לחיותינו על האדמה. ודרך שני הוא: שבודאי החליטו בדעתם לקיים מצוות ה' ולא לזרוע (בשנה השביעית), אלא ששואלים שאלה על הנסבב מקיום מצוה זו, היינו – כאשר נקיים את המצוה מה נאכל כיון שלא נזרע.

לזה בא הכתוב ופרש מהי הכוונה במאמר 'מה נאכל', במה שגמר אומר (- סיים הכתוב את דבריו) 'הן לא נזרע' וגו', פרוש: לא שאנו אומרים 'מה נאכל' לתת טעם לשלילת קיום מצוה זו – אלא – אכן! אנו מקבלים ומסכימים שלא נזרע, אלא שואלים כבן שאומר לפני אביו 'מה נאכל' אף על פי שהוא סמוך ובטוח שאביו שלא יעזבנו. ומאחר והשאלה היא באופן זה – אז 'וציויתי את ברכתי וגו'…".

בשנת השמיטה 'העולם נסגר' (לכאורה), לא חורשים, לא זורעים, לא עושים שום השתדלות בשביל להביא פרנסה הביתה, יושבים ומאמינים בשפע הגדול שמובטח לשומרי השמיטה. האור החיים הקדוש בפירושו מציג שתי גישות למצבים בהם אנו חשים בחוסר אונים מוחלט בכל מה שנוגע לפרנסתנו: האחת, תוהה על הציווי ומבקשת לבטל אותו בצו ההיגיון שאומר – שבשביל לחיות חייב לאכול ובשביל לאכול חייב לעבוד… והשניה, גישה מאמינה ובוטחת בהקב"ה 'שהוא זן ומפרנס לכל ושולחנו ערוך לכל', גישה המקבלת על עצמה את הציווי כמו שהוא ונשענת על הקב"ה הישענות מוחלטת כמו הבן הנשען על אביו.

מקבלי הציווי כמו שהוא  – אלה שבטוחים שיבוא השפע למרות שהוא מנוגד כל הגיון – זוכים לברכה המיוחדת "וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית", ורואים כל פעם מחדש ניסים ונפלאות, איך מזונם לא חסר ואיך השפע לא מתמעט…

***

נכון, לא קל לך עכשיו עם המציאות החדשה, אבל, אם את מאמינה שבידו המפתח לשפע שלך ואת נשענת עליו כמו בן המתרפק על אביו – במו עינייך תראי איך מתגשמת הברכה: "וציויתי את ברכתי לכם"…

(פורסם לראשונה בעלון 'בשערייך')

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.