מה יהיה על סבתא?/ מרים גלבוע

לפני כשנה סבא אברהם נפטר, מותיר את המשפחה להיאבק עם הזיכרונות. מאות אנשים הגיעו לחלוק כבוד אחרון לאדם שעשה למענם כל כך הרבה. כשהזכירו את סבא, את המידות הטובות  שהיו לו, את הלב הרחב. אף אחד לא הצליח לעצור את הדמעות. כולם זכרו אותו. סבתא לאה לא  הצליחה לשכוח. 

בבקרים הארוכים מול שמים בהירים וספל תה רותח, הזיכרונות היכו בה. צורבים. גם בצהרים  ובערב, בשיחות טלפון עם הילדים, היא הזכירה אותו. מדי הרבה פעמים. בכל משפט. בכל סיפור. הזיכרונות היו מלווים בדמעות רותחות, בקול שבור. 

חודשיים לאחר ההלוויה, החליטה אלישבע שזהו. אי אפשר להמשיך כך. 'אימא, את חייבת להכין לעצמך סדר יום', היא קבעה. בתחילה לאה סירבה: 'האמיני לי, שום דבר לא יצליח להשלים את  החסר.' 

אחר כך, הבדידות הכריעה. היא הלכה לכל מקום אפשרי: סדנת אפייה, חוג שחייה, קורס בישול, מכון כושר. 

אין ספק שהתעסוקה עשתה את שלה, הכריחה אותה לחשוב גם על דברים אחרים. יצקה תוכן על  שעות פנויות, על ימים ארוכים. 

אבל אז פרצה הקורונה, כפתה עליה להתמודד שוב עם הבדידות. 

בתחילה היו כל מיני סיסמאות יפות: 'לא משאירים את סבתא לבד' 'ואוהבים את סבא וסבתא מרחוק'. אז הילדים היו מגיעים לביקור קצר, מתקשרים כל שעה עגולה. יושבים בחצר במרחק שני מטר, ומדברים. מנסים להעביר איתה את השעות הארוכות, את הימים האפורים. פתאום הכול הפך למעניין; הסיפור שסיפרה הגננת של מיכאל, שיעורי הבית במרחב הקולי שנתנה המורה של רחלי . 

רק לא לבד. רק לא לבד. 

כשהמצב החמיר, הילדים הפסיקו לבקר. היו רק את שיחות הטלפון הקצרות. סבתא תמיד הייתה  זמינה, אבל משום מה הקול שלה נשמע היה עייף יותר, מרוסק. כשלאה אמרה שהכול מצוין, טון  הדיבור שלה זעק ששום דבר לא בסדר . 

ופתאום, מבלי משים, היא מצאה את עצמה סופרת את הימים. ממתינה לקיץ. לשמש שתשלח את  קרניה , תכלה את הנגיף הארור. זה לא קרה. הקורונה הפכה לשגרה. שיחות הטלפון פחתו, המפגשים אזלו. כל אחד מילדיה היה עסוק כל כך בסדר יומו העמוס, בילדים הקטנים שחגגו בבית.

סבתא לאה נותרה מאחור. 

'אמא, אל תצאי מן הבית', התחננה אליה אלישבע. 'מלאך המוות מסתובב ברחובות, נוטל את חייהם  של מאות אלפי אנשים.' 

סבתא לאה לא ענתה אז. אין לה מה לומר גם היום. הכול נכון: מסוכן לצאת. מסוכן גם לנשום. אז בינתיים היא יושבת בבית, עד שתישבר. החלון הגדול בסלון משקיף היישר אל הרחובות. בחוץ  מכוניות שועטות על הכביש, אנשים חוצים את הרחובות בחופזה. עולם כמנהגו נוהג. בבית, ריח חריף של בדידות ומרצפות בוהקות מניקיון . 

הטלפון מונח על השולחן במטבח, קרוב אליה. אולי בכ ל זאת מישהו יתקשר, ינסר את הדממה . דלת הבית לא נעולה. אולי מישהו יגיע היום, יפזר תקווה. ואור . 

הלוואי. 

 *** 

בהרבה משפחות יש סבא או סבתא כאלו. אנשים מבוגרים שלאחרונה התחילו להרגיש קצת מיותרים בעולם, חסרי תועלת. כשמביטים בהם מבחוץ, רואים פנים קמוטות וגוו שפוף מעט. כשמביטים עמוק עמוק בתוך העיניים, רואים הרבה מעבר. את כל מה שהמסכה לא מצליחה להסתיר: חוסר תכלית. שממה . ריקנות. 

שיחת טלפון אחת יכולה לחלץ אותם מבדידות . 

ביקור קצר יכול להאיר להם את היום.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

"לא חיונית למשק"? עוד תתבדו / פריידי שימו את הלב: מרפאים קורונה באהבה זמן שמחתינו? החגים בצל הסגר / שיתוף כואב 'את לא גרה עם מנקה צמודה, זה לא בית מלון…'/ טובי שטרן משתפת מהמלונית קורונה, תודה לך!/ שיראל מ.