מוצאי יום כיפור תשפ"א, תחושה מרוממת של זיכוך והיטהרות אחרי היום הקדוש.
הלב מייחל שהתכפרו עוונותינו ושנה טובה ממתינה לנו בפתח. אני מנסה להתאושש, חושבת איך להתחיל להתארגן, אבל בעלי מבקש מדחום בדחיפות ונאנק מכאבים בכל גופו.
ככל הנראה קורונה. מנסים להרגיע עם משככי כאבים ומחכים למחר לבצע בדיקה.
כן והבדיקה למחרת מודיעה – חיובי.
האוירה משנה כיוון. החוויה לא בדיוק מרנינה. ערב חג וההשלכות ידועות – בידוד, אבא מרותק למיטה, טיפול בחולה, בילדים ובכל ההכנות לחג ללא כל עזרה ותמיכה משום כיוון.
האתגר : "והיית 'אך' שמח" – לשמוח בחג למרות שמרגיש אך – כואב.
המשימה: להתכונן לחג עם הילדים בשמחה ככל שניתן.
וזה לא קל, ערב חג, כולם עסוקים וטרודים, המשפחה רחוקה והשכנים חרדים לבריאותם.
אבל יש אחד שתמיד פנוי וזמין – אבא בשמים. אליו אני פונה ומבקשת למצוא את המקור ממנו אשאב כוחות אמיתיים לאתגר הזה – הבידוד הפרטי והסגר הכללי, שלא ידוע איך ומתי יסתיים. וכמובן לשאר האתגרים בחיים.
רוצה לשחרר את הכבלים ש"סוגרים", לגדול, להתחזק ולא לצנוח. למדתי לבקש ממנו, כי רק הוא יודע באמת את הקושי ורק הוא יכול לעזור.
ואבא שבשמים כמו תמיד לא מאכזב, וכשאני מפרגנת לעצמי את הזמן עם ספר התהילים, אני מקבלת את התשובה המאלפת.
"הוציאה ממסגר נפשי" – מתחננת בלב נשבר – הנפש מרגישה כלואה, מחפשת את דרך המוצא, רוצה לחוש שיש אפשרות אחרת להרגיש ולחשוב.
ודוד המלך מזכיר לי את הדרך – "להודות את שמך" – לראות את כל הטוב המושפע, לזכור שהוא לא מובן מאליו, ולהודות עליו.
מזכירה לעצמי שנכון, הכאב נמצא, הדמעות חונקות ומחכות לחיבוק, אבל אני רוצה להתרומם, לא לשקוע בו, יש לי מצוה לשמוח וביותר בחג ואחריות לשמח את הילדים. ולפי הקושי כך השכר.
בוחרת "להודות את שמך" – להתמקד בטוב וביש. ולצאת מ"הסגר נפשי".
איך אמרה בתי הקטנה: "אמא אנחנו צריכים לעשות מסיבת הודיה שלא מתנו מהקורונה…"
בשולי הדברים: מנסיון אישי, שומעים על מישהו בבידוד, נרים טלפון, נתעניין ונציע עזרה, נראה שאכפת: בבידוד אבל לא לבד. נחמם את הלב במילה טובה.
"זה לא מדבק – אבל מאד מחזק"
להזמנת המשחק "אימון בהנאה לפירגון"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
3 תגובות
רציתי לשתף גם בנושא , אני נמצאת בקבוצת סיכון בשל הגיל ועוד, בעלי תקוע מחנוכה בחו"ל, ילדי מפוזרים ברחבי הארץ לאורכה ואילו אני מתחילת הקורונה (אפשר לספור על יד אחת את מספר הפעמים שיצאתי מהבית)תקועה בבית, המזל שלי שאני יודעת להעסיק את עצמי נון סטופ ומנצלת את הזמן ללמידה, כתיבה, ועשיה מרחוק, בזמן הזה שאני ב"בידוד מרצון" השכנים הצדיקים שלי מרוקנים את האשפה כל מספר ימים, עורכים עבורי קניות דחופות את הקניות הגדולות אני מזמינה ברשת, ומבצעים בשמחה שליחויות לדואר וכד', רואים כזו אכפתיות ורצון לעזור, וכשכמה זמן לא ביקשתי עזרה הם שואלים את לא צריכה משהו? ברוך ה אני עדיין בבידוד חלקי מרצון, אני לא יוצאת(כדי למנוע חשיפה) אך מגיעים אלי עם שמירת כללי משרד הבריאות,(מסכה 2 מטר בדיקת חום), אין כעמך ישראל.
תודה על השיתוף.
חשוב לי להתיחס לנקודה אחת בפוסט שלך….
אנחנו עברנו כמעט אותו הדבר,
מאחרי כיפור ועד יום חמישי האחרון היינו כולאים בבית,
לא רק בעלי חלה אלא גם אני ו5 ילדים.
"אחלה סוכות שבעולם" (:
שונה, אבל הציפיות מעצנו היו בחמלה ובהבנה שהפעם זה שונה. אז בואו נרגיע…..
בהקשר לשכנים המפוחדים,
שכווולם פה ישמעו טוב טוב!!!!
יש לכולם חלק משמעותי ביותר בבריאות הנפש (וההשלכות החיוביןת על הגוף), של השכנים המבודדים שלכם או חלילה החולים. !!
לא להסתתר בגלל פחד!!
תנו את הההרגשה החשובה שמישהו חושב עליך.
מישהו אכפת ממצבך.
אצלנו בקהילה המדהימה לא הפסיקו לשמח ולתמוך :
1. שלחו אוכל / עוגיות ופינוקים קטנים, איך???
פשוט הניחו מחוץ לדלת ביתנו הסגורה והמסוגאת, נקשו ונעלמו עוד לפני שפתחנו.
2. התקשר להתעניין בנו ובילדים
3. שלחו תכסוקה לילדים
4. העבירו פתקים ומכתבים
5. דיברו איתנו דאך החלון /המרפסת
6. אם יש אפשרות לפתוח קבוצת ווצפ טלפוני או רגיל לילדים עם בני גילם רק לתקופה הזו. זה משאב רציני לא לחוש מבודד למרות הבידוד.
7. הורידו לנו את האשפה
א ס ו ר
לשכנים ולקרובים להתחמק מלהושיט עזרה!
נסיון של בידוד בפרט אם הוא ממושך הוא ניסיון לא פשוט.
וודאי שניסיון של תחלואה.
והניסיון הוא לא רק למבודד אלא לכל מי שסביבו,
בתוך הבית ומחוצה לו.
ה יעזור את גדולה מהחיים