פתאום יבוא / דיבורים ששמענו

שיתוף ב email
שיתוף ב print

לזרוק את המפתחות לשמיים
"תנו רבנן, משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: 'ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך', וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם" (תענית, כט, א).
אני מאוד אסירת תודה על הסוף של המדרש. העניין המהותי של המדרש הוא שהכוהנים זרקו את המפתחות, ואם לא היו מספרים לנו שיצאה יד וקיבלה אותם מהם, הייתי חושבת שהמפתחות נפלו בחזרה למטה ואולי על הדרך גם חבטו על קודקודם, כאילו אומרים – "אז זרקתם… את מי זה מעניין".
תמונה כזאת של הכוהנים זורקים את המפתחות כלפי מעלה ומקבלים אותם חזרה בחבטה, מאוד מתאימה לכל הסיטואציה הקשה של בית מקדש נשרף ועם ישראל בתבוסה גדולה. אבל המציאות, ב"ה, הייתה שיצאה יד משמיים ואספה אליה את המפתחות, והמדרש תיעד זאת עבורנו.
בית המקדש עולה בלהבות, עם ישראל יוצא לגלות, ועל הרקע השחור הזה, הכוהנים נותנים לנו הדרכה של הרגע האחרון שאומרת: תקשיבו, יש זמנים שאתה מרגיש שהכל נחרב לך ונשרף לך ואין לך איך להציל, אין לך מה לעשות. ברגעים האיומים האלה, הקשים, חסרי האונים, זרוק את המפתחות לקב"ה. תחזיר לו אותם. ותדע, שכשאתה מחזיר את המפתחות לשמיים יוצאת יד ולוקחת. זה לא נופל לך בחזרה לפרצוף. לא צוחקים עליך ולא בזים לך.
בית המקדש נחרב. ה' יתברך כילה חמתו על עצים ועל אבנים, ומאז ועד היום אנחנו גולים וחולים. המציאות היא חלקית ובמקומות רבים משובשת. יש דברים שאנחנו לא מצליחים ויש מקומות שאנחנו נופלים בהם ויש מקומות של כאב גדול וקלקול. אבל מה אני עושה כשאני רואה את הכאב, מה אני עושה כשאני רואה את השריפה?
באופן טבעי, אדם מגיב או בכעס שמרחיק אותו וממריד אותו: 'אז מה, אתה רוצה לצחוק עלי? אתה רוצה לדפוק אותי? טוב, תעשה מה שאתה רוצה'. או בייאוש מאוד גדול. ובין אם אדם כועס ובין אם הוא מתייאש, הצד המשותף לשניהם הוא, שהוא לא מתפלל.
אנחנו לא יודעים עד איפה אנחנו אמורים להגיע בחיים שלנו. אנחנו לא יודעים לאיזו רמה של תיקון הנפש נזכה להתקדם וכמה עזרה נושיט לתיקון נפשם של אחרים. אני לא יודעת איזו אימא אזכה להיות, עד איפה אני אפעל, מאיפה הילדים שלי ימשיכו, ומאיפה הילדים שלהם ימשיכו. אבל אני יודעת בוודאות שהסיבה לבואי לעולם היא בשביל למצוא שוב ושוב את הדרך פנימה, אל הליבה, שבה נמצאים רק הקב"ה ואני, וממנה אני יכולה כל פעם מחדש לבטל את האגו ואת הבהלה שלי. להגיד לקב"ה – אם זה מה שאתה רוצה, אבא, אני מקבלת.
במקומות האלה, שבהם את מרגישה לא מסוגלת לפעול. כשאת עומדת מול קיר חסום ואין לך לאן, השאלה הקריטית היא אם את עוזבת, אם את אומרת 'אני לא יכולה לשנות את המצב שלי, ניסיתי. אין סיכוי. ובכן המצב שלי לא ישתנה. הוא אבוד'. או שאת אומרת: 'ריבונו של עולם, אני את המצב הזה לא יכולה לשנות, אבל אתה כן יכול. אני נותנת לך בבקשה את המפתחות של המציאות ואני מבקשת ממך שאתה תטפל'. כשאנחנו עושים את זה ממקום כנה של אמונה תמימה וממתינה, (ולא ממקום של הפקרות וחוסר לקיחת אחריות), יוצאת יד ולוקחת את המפתחות. היא באמת לוקחת. הוא בא לעזור לנו.
פתאום יבוא מבוגר שפוי
שמעתי בהרצאה דיבור על ספר ישן שמתאר קבוצת ילדים בריטיים שבזמן מלחמת העולם השנייה היו על מטוס שהתרסק. הם שרדו את ההתרסקות והגיעו לאי בודד, קבוצת ילדים בלי שום מבוגר איתם. היה ביניהם ילד עם תכונות מנהיגות טובות, אחראי ובעל תושייה, והוא ניסה להתמודד ולמצוא פתרון לכל מצוקה שעלתה בשטח; אוכל, דיור, התגוננות, תוכניות לעתיד. אבל היה שם ילד נוסף עם עוצמות, והילד הנוסף היה בעייתי ורע. הוא לא ידע לבנות, אבל ידע לקלקל את מה שאחרים מנסים לתקן.. הילד הזה מאוד התנכר ל'מנהיג' של הקבוצה. הוא יצר איזושהי קבוצה שחתרה תחתיו והציקה לו ורדפה אותו ואת הילדים שתמכו בו, והתפתחה שם מלחמה מאוד מכוערת. הספר מתנהל בין המצוקות הקיומיות שלהם באי, לבין החתירה הזאת שהגיעה למקומות ממש קשים של מרדפים אלימים ופראות מטורפת של ילדים שנכנסים לשיגעון ואין שום שכל ישר שמאפס אותם.
לקראת סוף הספר מתפתחת דרמה מבהילה, כאשר הילד הבעייתי עם הקבוצה שלו רודפים אחרי הילד ה'מנהיג' מתוך רצון להרוג אותו. כדי ללכוד אותו הם מבעירים את כל היער שעל שפת הים, הילד נמלט לתוך המים כדי להינצל מהאש, וכולם רודפים אחריו לתוך המים ומקיפים אותו בחצי עיגול עד שהוא מגיע למקום שהוא כבר לא יכול להעמיק יותר בלי לטבוע. אבל אז חלה תפנית. אוניה של חיל הים האנגלי, שעברה בסמוך, מבחינה באש הבוערת וחושבת שזהו איתות ובקשה לעזרה. היא סוטה ממסלולה ומתקרבת אל האי, ומורידה סירה שמתקרבת אל החוף. הקצין חותר בסירה ולפתע הוא עוצר ורואה לתדהמתו ילד בורח בתוך המים וקבוצת ילדים מנסה להרוג אותו. הוא מסתכל על הילדים, הילדים מסתכלים עליו, ושקט עמוק משתרר. ופתאום הילדים כאילו מתעוררים מחלום. כלי הנשק נשמטים להם מהידיים והם פורצים בבכי. ברגע שבא מולם מבוגר מעולם שפוי, ורק הסתכל עליהם, הם קלטו את עצמם בעצמם והתאפסו.
בהרצאה ששמעתי המרצה לקח את הסיפור הזה כמשל ואמר – אתם מבינים למה אנחנו מחכים? אנחנו מחכים שכבר יבוא מבוגר שפוי.
אלפיים שנה אנחנו בתוך עולם גולה וחולה, אין לנו דוגמה למציאות נורמלית ולהתנהגות נורמלית ולנפש מיושבת ולדעה צלולה. אנחנו מבוהלים ומבועתים וחרדים ולחוצים ורדופים והישרדותיים ועיוורים ומעוותים לגמרי, ופתאום יבוא האדון שכולנו מצפים לו. פתאום יבוא מבוגר. יבוא מישהו עם דעת. יבוא מישהו מחובר. וזה יהיה רגע כזה. הוא אפילו לא יצטרך לדבר. הוא יביא איתו שפיות וברגע אחד הכול יחזור למקום.
הכול יתהפך לטובה
כל כך אנחנו זקוקים למנהיג, ובינתיים הארץ הזאת מתערבלת ומתבלבלת. ובתוך הסרט הזה שמאיים עלינו כל כך, ובתוך הימים שעוברים ביעף, מסחררים ומתישים, החשיבות של האמונה היא קריטית, כי זה מדי מאכזב ומדי כואב. כל כך הרבה פעמים בתקופה האחרונה כבר חשבנו שהמשיח בא, והוא עוד לא בא. איפה הוא?
הוא יבוא. אולי היום. אולי מחר. בינתיים תנשמי אמונה. איזו אמונה? שכל יום כפי שהוא בינתיים הוא כרצון השם, ככה הוא צריך להיות, וככה אנחנו צריכים להיות בינתיים בתוכו.
בעזרת השם, בקרוב, הולכת להיות שמחת עולם ושיר חדש. יהיה טוב שלם שאי אפשר בכלל לשער. אין לנו כלי נפש להבין עד כמה הטוב של הגאולה יהיה טוב. כל המציאות, עם כל הפינות השחורות, עם כל החללים, עם כל הכאבים, עם כל מה שאנחנו פגשנו בעולם ועם כל מה שעם ישראל פגש מעולם, הכול יתהפך לטובה. יהיה רגע כזה שהשואה תתהפך לטובה. שפרעות קהילות שו"ם יתהפכו לטובה. שהאינקוויזיציות, שהלינצ'ים אצל ערבים, שלא יקרו יותר, הכול יתהפך לטובה.
יותר מזה, לנו יש כל הזמן מגעים עם הגוף. אבל מה עבר על הנשמה?! ומה עבר על הרוח, ועל הנפש?! כמה סבל, כמה בלבול, כמה טעויות, כמה תעיות.. וגם הם, כולם, יוכללו בתיקון השלם. "כי יש ענין", אומרים הצדיקים, "שהכל יתהפך לטובה".
אי אפשר להבין את עוצמת האלוקות שתתגלה לנו, כשנראה פתאום איך הקב"ה ניהל וארגן ותפר וסידר והפגיש וסגר מעגלים עד הרמה הכי מדויקת, עד הרזולוציה הכי דקה ועמוקה – את כל החלקים של השלמות הגדולה. כשנקלוט את זה, אז יימלא שחוק פינו. הלוואי במהרה בקרוב.

האמור מתוך דיבורים ששמענו באישור הכותבת

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

3 תגובות

  1. יש טעות יסודית חמורה.כאילו אנחנו בעולם אבוד.כשהגיע בני למצוות ניגשנו למשגיח הגהצ" זצוק"ל הרב יפה ושאל את הבן .למה מקיימים מצוות והבן כמו ילד טוב ענה שיהיה לנו טוב בעולם הבא. דייק המשגיח וענה שיהיה לנו טוב גם בעולם הזה. מי שצמוד לדעת תורה לא חי בילבול ותהיה. ועל זה נאמר שבזמן הזה שאין איתנו נביאים גדולי הדור הם המנווטים .וחיים חיי תורה בידיעת הדרך ובשלווה.ומתענגים על ה' שהרי בשביל זה באנו לעולם.ובעבודה רצופה של עבודת המידות תבוא בעקבותיה הגאולה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.