להתחיל את אלול עם: פורמולה מצילת חיים / דיבורים ששמענו

שיתוף ב email
שיתוף ב print

תמיד געגוע
שלהי בין הזמנים תשושים ולוהטים. המשפחה מתנפצת עלייך גל אחר גל עם הצרכים הקיומיים המשודרגים לגרסת החופש הגדול. ברוך השם שאנחנו כאן, מוצבים בלב ליבם של החיים, עם התפקידים הגדולים שמוטלים עלינו ושם השם שנקרא עלינו בהיותנו עמו ועושי רצונו. זה משמח מאוד וזאת זכות לא פשוטה. לגמרי לא מובנת מאליה.
אבל זה לא סותר את זה שיש לנו נפש מן העליונים ושיש לה תמיד געגוע. גם כשהכול מבחוץ טוב ואנחנו בטוב, אף אחד לא בצרה או בצוקה, הכול הולך על מי מנוחות והחופש מרגיש לנו כמו תחנת התרעננות נעימה עם אווירה של שביעות רצון אצל הילדים… לא שזה יכול לקרות כל הזמן, לא לאורך זמן מתקיים האיזון הנדיר והעדין בין ההורים מוגבלי הכוחות לבין הילדים תוססי הרצונות, אבל יש ימים או לפחות שעות שהכול בטוב ובכיף. ועדיין, זה לא סותר. יש בתוכנו חלק נוסף, שמתגעגע. הוא לא מתגעגע לכאן ולעכשיו אלא למשהו מעבר. נכון, באמת יצאנו וחזרנו והיינו יחד והשם סידר לנו בהשגחה פרטית שלא היה עמוס מדי והשמש לא צלתה אותנו והכול הסתדר… אבל משהו חסר לי. וזה לא כי אני כפוית טובה.

טמטום של מבוגרים
פעם היינו ילדים. וכשהיינו ילדים ידענו לשמוח. התריסים הפנימיים היו פתוחים יותר, וכשחווינו חוויה היא נכנסה עמוק וחי וחזק ושמח. איך ילדים קמים בבוקר? כשהם קטנים אני מתכוונת.. הם קופצים מהמיטה בהתלהבות ורצים בהתרגשות לראות מה בחוץ. מה הביא לנו היום החדש. אנחנו, לעומתם, קמות עייפות ובודקות את הלו"ז בעיניים מצומצמות. איבדנו את ההתרגשות של ההתחדשות, ויכולת החוויה העמוקה אבדה לנו גם היא.
כל ילד שזוכה לילדות טובה ללא צער, הוא פתוח לעולם. הוא קם בבוקר שמח, כשלוקחים אותו לטיול הוא נורא מתרגש, ושעה בחול על חוף הים ממש נכנסת לו עמוק. הים הוא כל כך גדול ועוצמתי, עד שהוא מוחק לגמרי את העולם שבחוץ, והילד מתמסר לחוויה ומוצף בה כולו.
ואיפה אנחנו? למה כשאנחנו עם הילדים בחוף הים, אנחנו לא מושפעים כמותם? למה אנחנו לא יוצאים בבוקר לעולם החדש עם התרגשות והתלהבות וביטחון שיקרו היום דברים מדהימים שלא קרו מעולם? השמיים והשמש והציפורים והעולם עם כל ההתחדשות שבו, קיימים כפי שהיו קיימים כשהיינו ילדים, רק אנחנו לא קיימים אותו דבר. למה? כי עם השנים ועם האבק שהצטבר עלינו בתוך הנפש, התאים הפנימיים נטרקו ונסתמו. כמעט כל הערוצים שבראשית היותנו היו פתוחים ונלהבים נסגרו, והעולם עובר לידינו ומסביבנו ומעלינו ומתחתנו. רק לא בתוכנו.
לעומת הילד הער, המבוגר הוא ישן, עייף ומטושטש. כשמעירים אותו הוא פוקח עין אחת שאומרת, מה כבר יכול לקרות? תנו לישון! בסדר, אני אקום, אני אעשה מה שצריך, ארוחת בוקר צהרים ערב כביסות וכן הלאה… אבל מה כבר יכול לקרות?
יש לנו עייפות של מבוגרים וטמטום חושים של מבוגרים. לא באשמתנו. הרבה אבק נכנס פנימה לתוך המערכת, הרבה חול כיסה אותנו, עייפות החומר הצטברה בנו, ואם לפעמים השם עושה חסד לבן-אדם ופותח לו לרגע תא פנימי ועמוק ומתעוררת בו תחושת רגש חזקה, אז מצד אחד זה מדהים ועמוק ומשמח, ויחד עם זה בא כאב בלתי נסבל. כמו ברק חולף שמראה כמה חושך יש מסביב.
שלא נישאר עם נביחות
בימים האחרונים הייתה לי מחשבה על ההידרדרות של התקשורת האנושית. פעם כשאנשים רצו משהו אחד מהשני, הם היו צריכים לגשת זה לזה ולשוחח. כשאדם פוגש אדם, כשיהודי פוגש יהודי, אז אור פוגש אור. וגם בזמנים שאתה לא מרגיש את עצמך כל כך מואר, כשאתה פוגש מישהו אתה מקבל את הנוכחות שלו, את ההתעניינות ואת ההקשבה שלו. את מאור פניו. הוא מסתכל עליך כשאתה מדבר איתו, הוא מהנהן או מסרב. התקשורת נושאת בתוכה משהו איכותי ועמוק. פגשת בנאדם.
ואז המציאו לנו טלפון ואחר כך גם פלפון ופתאום הדיבור עם אנשים כבר לא מחייב מפגש פנים אל פנים, ומתוך שהעולם כל כך מציף ומעמיס ומשוגע, אז אנחנו גם פחות רוצים לצאת מהבית. למי יש כוח לצאת מהבית רק בשביל לפגוש מישהו ולדבר איתו? מתי אחיות נפגשות? מתי חברות נפגשות? אין זמן לזה. למה אין זמן? לאן הלך הזמן? מה אנחנו עושות בזמן שלנו, דברים משמחים יותר? לא. דברי שיעבוד וריצות. זה המצב.
במקום להיפגש כדי לדבר אנחנו מצלצלים זה לזה, וההבדל הוא מאוד משמעותי. כאילו לקחו לנו תשע עשיריות מהאור והשאירו לנו רק מעשר…
ואז באה ההתפתחות המפלצתית הבאה והביאה את כל העניין הזה של הודעות. אנשים מנהלים תקשורות שלמות, לא בלצלצל אחד לשני ולדבר זה עם זה, אלא בלהשאיר הודעה קולית ולקבל הודעה קולית.
יש כאלה שאומרים, וגם חושבים, שזאת צורה נוחה מאוד. יעילה וחוסכת זמן. אתה משאיר הודעה והוא שומע אותה ואז אתה יודע שהעברת את המסר והוא זוכר והוא עושה את זה. ממש נוח.
כן, מאוד נוח. נוח כמו לבלוע גלולת ויטמינים במקום לשבת לארוחת בוקר. במקום לשוחח שיחה של ממש עם משפטי פתיחה והתעניינות ותודה וסיום, אתה אומר רק את המשפט שמכיל את המידע שאתה מבקש. בלי שום מעטפת. אפילו בלי מפגש קולי. ההודעות הלקוניות האלה עושות את הכול קצר ומואץ וחוסכות המון זמן. אבל תגידו, מה אני עושה עם כל הזמן שפתאום התפנה לי? הוא נמצא לי ביד? אני פוגשת אותו? אני מרוויחה אותו? בזמן שפיניתי משיחת טלפון והשארתי רק הודעה, אני אשב ואסתכל על הציפורים בזריחה ואתן לנפש שלי שלווה והרפיה?
לא. ככל שהעולם נעשה מהיר יותר, הוא נעשה גם תובעני ומשעבד יותר. אם פעם בשביל למלא משימה היית צריך שבוע, מילאת משימה אחת בשבוע. היום אפשר למלא משימה באפס זמן. ממש שבריר של רגע – מייל או הודעה או סריקה ושיגור, וכמה שהכל זמין ומהיר יותר, כך הדרישות מתעצמות ומוכפלות. היום אנחנו ממלאים אלף אלפי משימות בשבוע וגם נראים בהתאם. יצורים מטושטשים וקהי חושים שעפים לכל הכיוונים ועושים מלא דברים ולא מוצאים את עצמם בשום מקום, כי הם לא מחוברים לשום דבר, כי את הכול עושים מהר מהר ובקצב הנטו. רק תגיד. רק תשמע. רק תענה.
תקבל. תודיע. תדווח. תתזכר. אפילו אין כאן את הבקשה 'תקשיבי' או 'תתפני אלי רגע'. שום דבר. חדירה כזאת. יריות ממוקדות שתוקעים זה בזה.
פורמולה של חיים
באנו ממקום כל כך מחובר ומתואם ואנחנו במקום כל כך חסר ונעדר שהכאב הוא עמוק. היו אמורים להיות לנו מפגשים מאוד משמעותיים אחד עם השני, וזה נלקח מאתנו כל פעם עוד ועוד. כמה דברים שהיו מטעינים אותנו שמחה ואהבה ואנרגיה טובה, התקלפו ונשאר נטו, והתקלפו עוד ונשאר עוד יותר נטו. נטו ערום ומקולף וחסר ומי מבחין? מי מבין? הכל כל כך ידידותי כביכול, ממש לטובת המשתמש..
אם לא התפילה הפרטית, אין סיכוי שנבחין במה שעובר עלינו. אם לא נעצור ונסגור את עצמנו באיזה מקום ונקשיב, לא נוכל לקבל מבט על העולם. אנחנו בלועים בו. הוא מכסה אותנו לגמרי מעל הראש ואין לנו עיניים לראות.
אבל כשיהודי בא להתבודדות ומדבר עם הקב"ה, ואפילו אם ברוב הפעמים הבלגן והרעש באים איתו ומילים אמתיות בקושי יש לו, עדיין, אומרים הצדיקים, זה מה שייתן לו פורמולה של חיים.
כשיש את המקום הפנימי הזה, אז יש ימים שבהם אנחנו מבחינים בדברים האלה שלא היינו מבחינים בהם אם לא היינו מתבודדים. פתאום נפתח הלב. פתאום את שומעת את הנפש מדברת. פתאום את מרגישה איך היא חסרה בדורות האלה.
פתאום את נזכרת שכשהיית ילדה חיית וחווית ואת מסתכלת על עצמך מבוגרת ואומרת, יואו איך הזדקנתי! איך אני לא מרגישה טעם כמעט בשום דבר! נדיר האוכל שאני מרגישה בטעם שלו. ילד כל כך נהנה מסוכריה על מקל, מבוגר איבד את זה לגמרי. אם יש עוד דברים שטעימים לו אז הם בדרך כלל באים עם קולות של ייסורי מצפון על הבריאות והקלוריות, ואם הוא מחליט בכל זאת לאכול הוא משתיק את הקולות המסתייגים כל כך בכוח, שהוא משתיק גם את היכולת ליהנות..
ממש קשה להיות מבוגרים בעולם. וצריך הרבה עזרה. צריך גאולה והתחדשות וסייעתא דשמיא. וכשמתפללים על זה, מביאים לעולם בקשה מאוד נכונה וכנה והקב"ה בוודאי לוקח אותה מיד ונענה לה בדרכים משלו. יגיע הזמן של המענה השלם, ועד אז יהיו, ללא ספק, נטפי נחמה שהוא ישלח.
אין תפילה שחוזרת ריקם ואין התבודדות שלא נענית. לעיתים המענה הוא חזק ועוצמתי ולעיתים הוא כמו טיפות תחיה רכות שבאות לאדמת הלב ומחיות אותו. זה קורה מאוד בעדינות אבל זה קורה ללא ספק. אחרי זמן מה של קביעות בתפילה אישית תסתכלי על עצמך ותראי שאת רכה יותר. נמצאת יותר. כי כשבאים לדבר עם השם כל יום ויש הקשבה פנימית כל יום, יש הזדמנות לקולות העדינים של הנפש לצאת החוצה – והאפשור הזה משנה את כל המרקם.
אין לתאר את ההבדל גדול בין להיות נוקשים ותפקדניים מבוקר עד בוקר כל החיים, לבין עצירה לזמן מה מדי יום. בין אם יש בו מילים ובין אם לא מצאנו מילים. זה הערוץ שדרכו ברכה רכה פוגשת אותי ונוגעת בי ומשהו בי משתנה.
אינו דומה אדם שבא לנשום כל יום לאדם שלא נושם אף פעם. אפילו אם הנשימות לא איכותיות. אפילו אם הן 'חטוף ואכול'. אפילו אם הן עמוקות ומורגשות לעיתים נדירות, ורוב המזן שטחיות ורדודות. עדיין, הן מצילות חיים. וכולנו כל כך צמאים ורעבים.

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.