אבא של עלות השחר / ד"ר רונית לזר

שיתוף ב email
שיתוף ב print

הימים הנוראים מתקרבים ומשהו מהם נכנס אף לחדר הטיפול. שלא כמו בפעמים אחרות, נראה כי הפעם היא לא מוצאת מנוחה ביושבה על הספה. משלבת רגליים, מנסה את הכרית הרכה מאחורי גבה, וברגע השני מחליפה אותה בכרית הקשה. אני עוקבת אחר עיניה התרות בחדר כמחפשות משהו שלא נמצא. אני שואלת "מחפשת משהו". היא עונה "את הטלית של אבא". אני מבקשת "ספרי לי עליה". היא מתמקמת בפינת הספה , עיניה מצטעפות , מופנות אל נקודה לא נראית בפינת התקרה, נשואות אל מעבר לה.

"עלות השחר. מבעד לקורי השינה המסוככים על עיניי מצליחה אני לזהות את הספרות הדיגיטליות של השעון המורות כי השעה 5:10 .אוזני כרויות לשמע הרחש הרגיל של שעה זו בה אבי קם לתפילה. נוהג הוא להתחיל את התפילה בעודו בבית, כאשר כל הבית עדיין נם את שנתו. כורך על זרועו את התפילין, עוטף עצמו בטלית שכבר הצהיבה עם השנים. אני ממשיכה לשכב על המיטה עוצמת קלות שוב את עיניי ומדמיינת ברוחי את הטלית העוטפת אותו ולרגע אף חשה בחומה העוטף את גופי , מתכרבלת אל תוך חוויה מנחמת בה התמזגו השמיכה והטלית. אל תוך חוויה חושית-נפשית-רוחנית זו מצטרפים מלמולים מוכרים שאני מזהה אותן כברכות השחר. מלמולים אלו מתאגדים בהרמוניה ללחן המתנגן על שפתיו של אבא, מנגינה רכה המיוחדת לשעה זו. שעה מיוחדת שלי ושל אבא יחד. אבא שלא יודע על היותי שם, מקשיבה, מתעטפת ומתמכרת לצלילי התפילה עד אשר יוצא הוא בלט לבית הכנסת השכונתי, וסוגר אחריו את הדלת, ורק אז אני שוקעת חזרה אל תוך שינה עמוקה ומתוקה.

המנגינה ההרמונית של עלות השחר כל כך שונה מהצליל הצורם והקולני שאני מכירה כאשר חוזר הוא הביתה מהעבודה , נוזף בכל מי שנקרה בדרכו וכה אחרת מקול הדממה כאשר הוא מתכנס בתוך עצמו, מבלי לאפשר לאף אחד מקרוביו להשיג דריסת רגל בליבו. אלו הרגעים שבהם אני קופאת או בורחת לחדרי, לחברותיי, העיקר לא לפגוש בו. הייתי הילדה החמישית במשפחה, מתחתיי היתה שורת אחים ואחיות, ואף פעם לא הייתי בטוחה שהוא זוכר שאני בתו. פעמים בהם כן היינו נפגשים לרגע, היה מביט בי במבט תוהה כמו מנסה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותי. בילדותי הצעירה הייתי אוהבת לעשות לו 'מבחנים' למיניהם, אותם הייתי מכנה "ניסויים". לבחון אם הפעם הוא יזהה אותי. הייתי מבקשת מחברתי לשאול אותו אם אני בבית כאשר גם אני הייתי בסלון לא רחוק ממנו , אך הוא היה שולח אותה לשאול את אמי שהיתה במטבח. פעמים הייתי אוזרת אומץ ומביאה את התעודה אליו לחתימה, ומקווה לקבל איזושהי מילת הערכה על מאמציי והתאמצתי רבות. הוא היה פותח את התעודה, בוחן אותה כמה דקות ארוכות ללא מילה , חותם עליה ומחזיר לי אותה מבלי להעיף מבט לעברי. הרגשתי נטושה, עזובה ודחויה. אך מעולם לא וויתרתי. אמי אמרה לי פעם שיש בי עקשנות כמו לסבא, אביה. חיפשתי דרך להשיג לי את אבא ובסוף מצאתי את אבא של עלות השחר.

עלות השחר היה הזמן שאבא נחווה לי אחרת. הוא היה אבא שנחווה לי מחובר אל עצמו ואל בוראו. אבא רך לבב, חומל ואוהב. אז לא הרגשתי עזובה, אדרבא, יכולתי להתנחם בנוכחותו , בנגינת תפילתו, בטלית העוטפת אותו עד ראש".

בסיימה החזירה אלי את מבטה. רגע ארוך נינוח של שתיקה, מהורהרות, כל אחת עם עצמה, אך גם יחד כל אחת עם השניה . אמרתי לבסוף "נראה כי מצאת את אשר חיפשת". אמרה ברכות "כן מצאתי, מצאתי אותה שוב פה".

***********************************************************

 ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית ומדריכה בכירה מטפלת בגישה פסיכואנליטית מרצה בהשתלמויות בסמינרים ועוד. קליניקה פרטית בקרית מטלון, פ"ת srlazar@gmail.com 052-634-6334

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

6 תגובות

  1. "מצאת את אשר חיפשת."
    כל עלות השחר היא מצאה את אשר חפשה וכל יום הוא אבד לה, אבד לעצמו.
    כמה עצוב ומורכב וכמה הנפש זקוקה, בכל גיל, בכל שלב, בכל שעה, בכל יום
    ל א ב א.
    כאבתי לקרוא והתחברתי, מאוד.
    [בפרט שזה לא עם "הפי הנד" קיטשי, אבל כן, עם תחושת מציאה לצד החלל והחיפוש]
    אתי.

  2. כ"כ נוגע…
    הייתי ילדה של אבא טהור וזך, כזה שתמיד היה נראה לי להיזהר לא להפריע לו בעבודת הקודש שלו, אמנם כשהיה איתי הוא היה אוהב וחם
    אבל תמיד התהלכתי בהרגשה של להיזהר לא להפריע… אמנם שחררתי את הענין פעם, אבל דמעתי עם הילדה פה… כנראה שהיה עוד מה לשחרר
    החכמה הגדולה תמיד לחפש איפה בכ"א ניתן למצוא את הטוב האור והחום.. חזק!
    תודה רבה

  3. מדהים! גם החוויה עצמה של הילדה ההיא כמו שכתבת אותה, וגם הנימה החיובית. לא האשמה, לא התקרבנות והתמסכנות למרות הילדות הלא פשוטה. הדור שלנו צריך עוד מהז'אנר הזה

  4. רונית,זה כתוב יפה כ"כ,בלשון מיוחדת ונוגעת,
    הלואי שנשכיל לראות בכל אדם גם הקשה ביותר את המקומות היפים והרכים שלו כי הם קיימים.
    תודה רבה!מסר חזק!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.