סיפור: חרטה / יהודית הלפרן

שיתוף ב email
שיתוף ב print

אתם יודעים מה זו חרטה? כזאת ששורפת את הלב מבפנים? הידיעה הזאת שעשינו טעות ואין משם דרך חזרה, הבכי הזה שקורע אותנו מבפנים? אני, ממרומי גילי, לא ידעתי. חשבתי שידעתי אבל השבוע, בפעם הראשונה- ידעתי באמת.

שלהי יום שישי, תלמידת כיתה ב' שלי באבחה של רגע מחליטה להיות מסודרת, עורמת את המחברות והספרים מכיתה א' לחבילה מדוגמת ומעבירה אותה ישירות לצפרדע שמחוץ לבנין, כי יאלה, כיתה א' הסתיימה והגיע הזמן לפנות מקום לשנה הבאה.

ליל שבת, הדלקת נרות, הילדים משחקים בשקט פסטורלי והבחורה הקטנה מסתובבת מצוברחת, אני מנסה לדובב- "מה קורה ילדונת? מה אוכל אותך מבפנים?", לילדה אין הסבר, משהו קווצ'י לה בלב והיא לא יודעת להסביר, קצת ביסלי- במבה- סוכריה, נשיקה והגברת מצטרפת לאחיה המשחקים, קצת חוסר מצב רוח, קורה.. יעבור לה, בכל אופן מתבגרת..

שבת בבוקר, הסעודה עוברת בנעימים, אבא והאורחים מנעימים בזמירות שבת ושירי ימים נוראים, אני מגישה את הטשולנט, ושוב, מתכרכמות פניה, "מה עכשיו"? אני מגייסת נשימה עמוקה והמון סבלנות, "את לא תביני אותי אמא, גם אני לא מבינה את עצמי".. עם כזאת כנות קשה להתווכח, אני מנסה לכוון, לנווט "זה אני? זה אבא? חברה שהעליבה?" "לא אמא, זאת אני בעצמי, עשיתי משהו שאני מתחרטת עליו אבל באותו זמן חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות" ואז זה מגיע, גל של בכי, לא כזה של מכה בזרת או ממתק שנגמר, בכי מבוגר כזה שמפתיע אותי בכמה הוא בוגר ונשמע אאוצ', כואב באמת. אני אוספת אותה לזרועותי, והיא נמסה שם, ממלמלת מבעד למסך הדמעות "אני יותר בחיים לא אוכל לראות מה כתבה לי המורה בלומה, לא אזכר בכל הציורים שציירתי, בפעם הראשונה שלמדתי לכתוב את האותיות". בום, אני חוזרת לרגע הזה בצהרי שישי שבכזאת קלילות אופיינית הבחורה רוקנה את המדף שלה והלב שלי מתכווצץ', כואב לי ביחד איתה.. אני מנסה לדבר איתה על זכרונות שנשארים תמיד בלב, על געגוע שכואב אבל הולך ונעלם והילדה ממאמנת להתנחם. אנחנו חוזרות לסלון, אבא נושא מבט תוהה, אני משתהה דקה כדי לומר את הדבר הנכון, כדי שהיא תקבל את מלוא ההבנה ופותחת בתרגיל דמיון מודרך- "תחשוב שערב פסח עכשיו" הוא משתף פעולה, משתהה דקה, רואה ערב פסח, מהנהן, "עכשיו תחשוב שאתה מסדר את ארון הספרים, החלטת שמחברת החידושים שלך מיותרת, זרקת אותה למיכל הגניזה, קמת בבוקר והבנת שכל החידושים שלך לא קיימים יותר". אבא לא צריך יותר משניה כדי להבין, הוא קם, בעודו לבוש בשטריימל וחליפת השבת, מוציא מהמגירה 2 שקיות אשפה ויוצא מהבית. דקות שנראות כנצח הילדה ממררת בבכי על הספה, בסיומם, אבא נכנס הביתה, השקיות עוטפות את ידיו, הגנו אליהם משאריות סעודת ליל השבת של לוינשטיין מלמעלה והטיטולים של התינוק של בוחבוט מלמטה, וביד שלו- בתוך שקית נקיה מונחות אחר כבוד הזכרונות האבודים מכיתה א'.

לא יודעת למה, אולי העייפות, אולי הכבדות של הטשולנט, אולי ר"ה שאוטוטו בפתח אבל אני מרימה עיניים לשמיים ומתחילה לבכות, משום מקום הן באות, מילים קטנות שבאו אחרי אכזבה מרה של ילדה קטנה ומעשה אחד ענק של אבא נדיר: "אנחנו כ"כ הרבה מתחרטים, אבא. כ"כ הרבה החלטות שגויות קיבלנו במהלך השנה הזאת שההשלכות שלהן נראות קשות מידי, כואבות מידי ובלתי ניתנות לשינוי, הקווצ' הזה בלב, החרטה שאוכלת לנו את הלב מבפנים והידיעה שאין את מי להאשים, זה רק אנחנו, עם מעשים שנעשו בלי הרבה חשיבה. אבל מה זה בשבילך? 2 שקיות אשפה, 3 דקות של חיטוט בפחים והופ. ריסטרט, שום דבר לא קרה".

פרפרית מאושרת מסתובבת בין כולנו, מראה לנו בהתרגשות ציורים מלפני שנה, גאה באותיות שלמדה פעם פעם לכתוב, אבא אחד מסור שמח ביחד איתה ואמא שלה, מוצאת בפעם הראשונה בערב ר"ה את התפילה שחיכתה שם בשקט בלב, חיכתה לרגע הנכון.

יום ראשון בבוקר, הילדה מנופפת לנו לשלום, רגע לפני שהיא יוצאת מהבית היא ניגשת לאבא ואומרת- "שתדע שאני בחיים לא אשכח מה שעשית בשבילי".

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.