שבועות של געגוע: המכתב שלי לאבא/ אתי קצבורג

שיתוף ב email
שיתוף ב print

אבא אני מתגעגעת.
לו יכולתי הייתי יושבת מולך, מציצה לתוך העיניים הענקיות בצבע דבש שתבונה ועומק משמשים בהם בערבוביה, ושואלת אותך על אהבת חייך, התורה.
הזיכרון הישן שלי ממך זה ניגון מתוק של גמרא, לצד גמרא ענקית מתפוררת מיושן ומצח חרוש תלמים תלמים, מתעמק בסוגיא.

כמה הייתי נותנת בשביל עוד רגע אחד כזה רק לשבת להתבונן במראה הנהדר הזה שנחרט לי עמוק בנשמה.
התורה בשבילך היתה תחביב, לא הבנת איך יש אנשים שמבזבזים סתם כך זמן בלי תכלית, וגם, גם ביום המאושר של חיי, ביום אירוסיי אמרת לאמא: "אני אלך ללמוד, תקראו לי שהמחותנים מגיעים לשבת לחיים".
שבועות אצלך היה החג שהכי אהבת בעולם, הגיוני סך הכל, חג מתן תורה, בחג הזה קבלת את הדבר שאהבת יותר מכל.

עולות לי דמעות מהזיכרון של השירים הישנים והטובים ששרת בדביקות, כמה אהבת את הניגונים האלה הנוסטלגיים, שהגיעו לעולם במסורת רבת שנים, השירים שנגנים נמרצים הפכו אותם לקאברים מנצנצים וקצביים. השירים האלה שמתארים את התורה כמלכה ואותנו עם ישראל כבני מלכים.
אתה יודע מה הכי נחרט לי בראש? כן?

זה שהיית גדול בתורה ועניו באופן לא מובן, זוכרת איך החברותא שלך חלה במחלה הנוראית, זוכרת איך לקחת את זה ללב, ומה היה הכי גרוע, שהמחלה של החברותא שלך פגעה לו בראש, לא סתם בראש אלא במח, זה אומר שהלימוד המתוק שלכם, העוצמות העילאיות שהגעתם אליהם, נפגע בגדול, פתאום החברותא העילוי והחריף שלך התקשה ללמוד, פתאום הלימוד שלכם היה מסובך עם המון קושי של הבנה.

ואתה?
בעקשנות אופיינית למדת אתו יום יום כאילו הכל כרגיל, אחרי כימותרפיה או הקרנות הלכת ללמוד אתו בכזה חשק כאילו הלימוד שלכם עדיין אותו לימוד ואתה מתענג על זה כמו פעם, רק כאילו.
זוכרת בהלוויה שלו, כמה האלמנה שיבחה את ההנהגה הזו שלך ואמרה: "אתה הצלת אותו, בזכותך היה לו כח להמשיך להלחם על חייו, בזכותך הוא חש בין שווים למרות חומרת מחלתו"

ואז הגיע תורך, המחלה הארורה נגסה בך בכל פה, השתוללה לך בגוף, לא חומלת ולא מרחמת, והמח שלך? כל שלב ושלב לא שכחת פסיק ממה שלמדת, "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי" הפך להיות פס הקול של חייך, דברי תורה החיו אותך, חברותא עם הבנים למרות המאמץ שכרוך בכך נתן לך כח בלתי נתפס. ואז נפרדת מאיתנו הלכת לעולם שכולו טוב והותרת אותנו לאנחות.

תמיד דברת איתנו על זה שאנשים מתאמצים בשבועות על בגדי לבן טרנדיים, עריכות שולחן גרנדיוזיות, עוגות 7.4 קומות, קינוחים באלף טעמים עם ברס אגוזי לוז

והתורה, נשכחת בקרן זווית, כאילו אין קשר בין כל המוחצנות סביבה לדבר האמיתי שזה פשטות ומתיקות.

וזה היית כל כך אתה, פשטות ומתיקות.

השארת דור ענק של לומדי תורה, אני רואה את הילדים שלי יושבים ולומדים עם אותו החשק ואותו הניגון, ואני מבינה שעם התורה חי לנצח, ואהבה הזו לתורה עוברת בעורקים. ונשארת לנצח.
אבא אני מתגעגעת!

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.