לאר פרק ההקדמה זה הזמן להתחיל בהיכרות עם מסע החיים שלי ושל המתמודדות האחרות לצד הכעס.
על איזה כעס אני מדברת? לא סתם כעסים, אלא כאלו שיכולים לתפוס כל אחד ואחת מאיתנו בלי להודיע. ככה פתאום, משו משתבש, לא לפי התוכניות שחשבנו, לא לפי מה שהיה צריך לקרות פה בכלל. כעס טורף כזה, שנכנס והופך את הכל.
בפעם הקודמת הצגתי מראה כללית על נושא התפרצויות הזעם.
היום נתקדם אל עומק ושורש המידה המטורפת הזו.
ונתחיל משיתוף קטן ממני אלייך:
לפעמים אני חושבת, לאור ההתמודדות עם הכעס ההרסני, בכנות, האם מול כל הדרך שעברתי עד שזיהיתי את המחלה הזו שנקראת התפרצויות זעם המשתלטות על חיי, האם כשאני מביטה לשם הייתי משנה משו בדרך, הכואבת כל כך שעברתי?
היום, במבט לאחור עם המון חשבון נפש, אני יודעת ומרגישה שלא.
כל מה שעברתי, כל מה שהרגשתי, זה מה שבנה אותי והביא אותי למקום בוא אני נמצאת ממש עכשיו, כותבת לכם.
ומהמקום הזה, של מי שעברה כל כך הרבה סבל אני מבקשת שתבינו: אפשר וחובה לעבור את החיים אחרת!
כי כשאת עוצרת ומבקשת להביא ריפוי, את משנה קודם כל את מערכת היחסים שלך עם עצמך,
את התדמית שלך בעיני עצמך, הערך העצמי שלך שנהרס עם הזמן.
זוגיות, הורות, חברות.
יש דרך לשלוט בזה, לנהל את אותן רגשות שגורמים לסערה כמו בלב ים.
אפשר היה ליפול, החכמה היא לבנות ולהיבנות
וזה כל כך אפשרי וכדאי.
ועדיין, הרבה אומרים לי: "יפית… אבל הפתיחות על הנושא.. את לא קצת חוששת? מתביישת? מה הטעם בעצם?"
לא רק שלא חוששת אלה מאוד רוצה ואפילו צריכה לשתף כאן, כי אם אצליח לגרום למישהי אחת לחשב מסלול מחדש בנושא הזה והיה זה שכרי: איפה שקלקלתי שם אני רוצה לתקן.
אני כותבת ומתלבטת, כיצד אוכל בצורה הכי מדויקת וכנה להעביר מסר חד משמעי שלא מדובר פה בעוד מידה באוסף שצריכה תיקון
לא!
זוהי התמודדות שהיא הרבה מעבר. שמדביקה אליה עוד חלאים רעים ורבים.
יש כעס ויש התפרצות זעם – נכון?
כעס הינו רגעי ומתון, הטריגר שגרם להצתה הוא אולי חד פעמי, רגעי, ספציפי.
ואילו התפרצות זעם זו תגובה ריגשית מתמשכת שמגיע וגואה בדרך כלל תסכול מתמשך, כאבי ילדות או טראומות אחרות שנמצאות בעומק הרגש של האדם המתפרץ.
נתחיל עם הכעס ונעלה בהדרגה… 😊
אין אישה שתגיד שהיא מעולם לא כעסה, כעס יכול להיות גם פנימי.
וזה בסדר שאנחנו כועסות, זהו רגש אנושי טבעי ומתבקש לעיתים.
לכעס יש מקום נכבד בחיי היום יום שלנו:
מול הילדים – שהם אלופים בלהראות לנו מי אנחנו באמת…
מול הבעל – כל מילה לא במקום או 'קצר' קטן בתקשורת יכול להתלקח ואת יכולה למצוא את עצמך כועסת מאוד.
מול עצמך – מי מאיתנו לא כעסה על עצמה פעם? פעמיים… ומאמינה שיש נשים שכעסים על עצמן מלווים אותן כל חייהן.
ניתן דוגמא להמחשה למה עומד מאחורי הרגש הזה.
הילד לא מקשיב בקולך, אפילו מתחצף
את כועסת.
מאוד.
רוצה לצעוק נכון? זו האמת. וזה בסדר.
שלב ראשון בתהליך הוא לקבל את זה שאת כועסת כרגע.
קודם כל תחיי עם זה בשלום, זה לא אומר שלא תטפלי ותנסי למגר את זה מחייך באופן מוחלט, אבל כרגע הוא ישנו, להילחם בתחושות ובאשמה סביב למה אני כועסת כל הזמן, לא יוציאו אותך משם.
אני חייתי שנים בהרגשה שאין לי תקנה, כי הנה שוב אני שם ושוב ושוב…
הייתי בטוחה שאין אפשרות שאהיה יפית בלי הכעס, או שאצליח לחוות אותו בעוצמות נמוכות יותר…
חשבתי שנולדתי כזו וכך גם אפרד מהעולם.
ניסיתי הכול:
ספרי מוסר, שיחות חיזוק. כולם יעילים ונכונים, אבל בלי מודעות למצבך, לקחת החלטה רצינית של שינוי . ולקחת אחריות על המעשים שלך – השינוי לא קורה.
אחד הצעדים לתחילת השינוי, הוא להסתכל לכעס בעיניים להגיד לו: 'ברוך הנמצא, איתך אחייה כרגע ואתמודד בשלום ובקרוב תהיה נחלת העבר'.
וזה אפשרי. עם המון עבודה עצמית.
לצערנו, אנשים שלא מודעים למצבם ולקלקול ולהרס שהכעס עושה בחייהם, חיים כך את כל חייהם. וכמה ארס והרס זה משאיר בדורות הלאה, אפילו שלא במודע.
השלב הבא הוא לחפש את עצמך על סרגל הכעס:
איך את ממקמת את עצמך: פתיל קצר, נדלקת מהר, חמת מזג, על הקצה…מכירות? וכמה פעמים בשבוע זה קורה לך?
ואגב, יכול להיות שיש לך נטייה לכעוס מהר יותר מאחרת, אבל חשוב שתדעי, שאין אחת שזה לא תופס אותה בחיים. ושאף אחת לא תגרום לך לחשוב אחרת.
לאחר שהשלמת עם זה שאת כועסת כרגע או כעסת,
נעבור לשלב הבא:
למה אנחנו כועסים?
זיהוי מוקדם של הטריגר פותר חצי מהבעיה.
ונקודה נוספת, מזה כעס בעצם? תולדה של איזה מחשבה? תחושה?
אני אמחיש את זה מסיפור:
נניח שתכננת שאת חוזרת עם הילדים מהגינה וכבר הערב ירד, מקלחות וארוחת ערב ולמיטה, מוכר לכן? ערב "שיגרתי".
ואז מגיע משו לא צפוי, משו שלא תכננת.
הילד נזכר שיש לו מחר מבחן והוא בכלל לא למד, הילדה מתעקשת לא להתקלח, ילד אחר הופך את הארוחה על הריצפה….
חוץ מזה שזה לא נחמד, אצלי, סיטואציה כזו מעוררת לחץ והמון כעס,
כעס למה דברים לא מסתדרים כמו התוכנית המקורית היפה והשגרתית שעליה חשבתי שנכנסתי הבייתה.
בואי ננסה לעשות זום אאוט מהמקרה ולהסתכל מהצד, מה קרה פה בעצם?
את בנית תוכנית בראש, אפילו לא במודע.
והחיים – יש להם קצב משלהם
יש עוד אנשים ופרמטרים משתנים בתמונה הכללית.
ואז זה מגיעה ההרגשה הזו, תחילת הבעירה, הגוף נכנס למין בועת לחץ והמחשבות רצות לבד, לא מבקשות רשות:
'לא מקשיבים לי'
'לא רואים אותי'
'איזה חוסר חינוך'
'אני בעצם המחנכת'
'איך ולמה זה קורה לי'
ואז הכעס נכנס בדלת פרוצה…
כעס = תגובה ישירה של חוסר שליטה בסיטואציה הנוכחית = חולשה.
את מרגישה כל כך חלשה וחסרת שליטה ולכן מגביהה את הקול, או את התגובות על מנת "להשליט" קצת סדר.
ואני היום תוהה ושואלת את עצמי, אתכן, למה?
למה הכל צריך להיות בשליטה?
של מי בעצם השליטה הזו?
ואיפה ריבונו של עולם בתמונה?
אחרי הכרות קצרה אך מעמיקה בהחלט אי"ה בשבוע הבא
נדבר על איך אפשר לתרגם כעס לרגשות אחרים,
ונתחיל להתמודד מולו – להסתכל לו בעיניים.
בהצלחה לנו!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
יפית כתיבה מעוררת השרה ומון חומר למחשבה תודה על השיתוף בהצלחה