"הוא היה עם דמעות בעניים ואמר לי: 'איך את חזקה! אני שמח שיש לי אמא כמוך'…" | יפית שטרית

רוצה להתחיל היום עם שיתוף אישי ממני אלייך.

רק להמחיש שהתמודדות מול הזעם הוא יומיומי.

גם אחרי שמקבלים החלטה, ועושים עבודה יומיומית עם המון תפילה ורצון חזק. עדיין זה מחכה לך בפינה. כל יום.

חוויתי התפרצות לא נעימה על הבן שלי הבכור, אני לא צריכה להסביר לאף אמא כמה אנחנו אוהבות את הילדים שלנו וכמה שאנחנו בחיים לא רוצות שיפגעו מאף אחד ובטח לא מאיתנו.

אבל לפעמים זה קורה. וזה כואב.

זיהיתי את זה קורה, היה לזה גם תקדים, אצלי זה עייפות, חוסר שינה, אי סדר בעיניים במרחב הסובב אותי. אי סדר בראש. לחץ ועומס מטורף.

ופתאום הוא עומד מולך. ילד בתחילת גיל ההתבגרות שלו. בונה את האישיות שלו, עם ההתמודדות שלו והמחשבות והרצונות שלו.

הוא איש קטן ואנחנו לא חייבים לחשוב אותו הדבר ולרצות את אותם דברים. אבל אני האמא והוא הילד נכון?

ואני כרגע עייפה לחוצה ועדיין רוצה לחנך הכי טוב ולהציב גבולות . בנחת. זו משאלת הלב התמידית שלי.

בינתיים זה לא קורה.

אז הוא טיפה מתחיל להתחצף ואצלי השחור והלבן מתערבבים בעיניים, רואה את זה מגיע. ההר געש.

ולמה?

כי התחושה היא שאני מתחילה לאבד שליטה על הילד.

הוא מתנגד לי, עונה ומגיב לא כמו שרציתי או ציפיתי ותמיד התפרצות זעם מגיעה כאשר משהו קורה מולי לא כמו שתכננתי.

אז צעקתי ואפילו קצת השפלתי אותו – עכשיו אני יודעת שעל לא עוול בכפו.

לא מחנכים מכעס פנימי שלי.

הכעס בחינוך צריך להרתיע את הילד על התנהגות שאין לה מקום בצורה חד משמעית.

כמו שקר, גניבה, חוצפה, אלימות, אבל לא כשאת רותחת על זה שאיך הוא בכלל מעז לענות לך. אז, כשהכבוד שלך מושפל, זה לא הזמן לחנך.

זה הזמן לעצור, לחשוב מה יעזור שתעשי, לכולם, קודם כל לך.

תעצרי וממש תאספי את עצמך, תסגרי את הפה עם רוכסן.

זה קצת יכאב לך, ישרוף לך, כי בא לך להגיב עכשיו ולהשמיע את הכאב שלך עכשיו

אבל הכאב הזה יגרום לכאב הרבה יותר עמוק ובעייתי מול מי שחוטף ממך את העצבים שלך.

וכל מה שאני כותבת עכשיו רץ לי בראש בזמן שאני צורחת עליו.

והנה לא הצלחתי לעצור את עצמי לגמרי

מעדתי, אבל מיד הרמתי את עצמי, לא כמו פעם שהייתי מתבוססת באכזבה מעצמי.

הרמתי את עצמי.

נתתי לו ולי להירגע ממופע האימה הזה. ניגשתי אליו עם כל הבושה על איך שהתנהגתי. כי הנה אכזבתי גם אותו שוב הפעם.

הבהלתי אותו כנראה שוב

ישבתי מולו, ביקשתי שיסתכל לי בעיניים ויקשיב לי

אמרתי לו: "אני מתמודדת עם כעסים לא רגילים ואתה לא צריך להיות השק חבטות של אמא. אני מבקשת את סליחתך שפגעתי בך. שוב

שתדע שאני תמיד על זה. לא מתכוונת לרגע אחד להפסיק, עד שזה יפסיק.

"אתה חשוב לי והכי חשוב לי שתדע שאנשים עוברים דברים קשים לפעמים. החכמה היא לקום מיד ולהמשיך לעבוד. בכל הכח.

אני יודעת שאתה רואה ויודע כמה אמא משתדלת. ולפעמים זה מתפספס לי. בוא נעזור אחד לשני ונחליט שבזמן שכועסים אחד על השני לא מדברים מיד. מנסים להירגע קודם ואז מנהלים שיח רגוע יותר. מקובל עלייך?"

הוא היה עם דמעות בעניים ואמר לי:

"איך את חזקה! אני שמח שיש לי אמא כמוך"

זה נותן כוח! בערמות.

תלמדי לסלוח לעצמך מול מי שאת מתפרצת.

הוא ילמד לסלוח לך גם. שיראה את האמת שלך ואת הכאב שלך.

קראתי פעם משו מדהים: "מתי הסליחה שאדם מבקש היא סליחה אמיתית ולא רק מהשפה ולחוץ? מתי שהכאב של מבקש הסליחה מרגיש גדול יותר כבר משל זה שנפגע…"

קחי את השיתוף הכל כך כנה שלי בלי צנזורים ותחליטי לסלוח לעצמך להכיל את ימי השבר והנפילה ולעלות משם הכי גבוה.

בהצלחה!

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

חושפת את הסוד שבתוכי: שלום לאתגר התקפות הזעם שחי איתי כמה שנים | יפית שטרית בסדרה מיוחדת – בעקבות התכנית 'פתוח' של אפרת ברזל על התקפי זעם תעקבי: מה המחשבות שעולות בך רגע לפני התפרצות זעם? | יפית שטרית אז יש לי שליטה או אין שליטה? | יפית שטרית יפית שטרית במסר לכל המועדות: "רק ה' יודע כמה נפלתי! אבל בסוף, קמתי!"… חי וקיים ומפיל בפח: עבר לא מטופל | יפית שטרית