כל התוכן המעניין לאישה החרדית
יום שישי
|
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
|
19/07/2024

חי וקיים ומפיל בפח: עבר לא מטופל | יפית שטרית

ילדים לא אמורים לעבור דברים קשים מדי כדי שהם יחרטו להם בלב כטראומה, מספיקים קשיים חברתיים יום-יומיים שעלולים להצרב בהם ולהתפרץ חלילה בגיל בוגר יותר | הבשורה הטובה היא שקיימת שליטה על דפוס הטראומה והנזקים שעלולים להגיע אחריה | כך תטפלו בילד שבתוככם >>>
| קרדיט: shutterstock

לכל אחד יש את העבר שלו, הוא מרכיב חשוב בחיים שלנו: באישיות שלנו במי שאנחנו בעצם. אי אפשר להגיד שמה שהיה עבר וזהו, "דפדפנו דף עברנו הלאה"

ככה אני חשבתי בכל אופן: "אז הייתי קטנה, עברתי דברים? היה ונגמר" הייתי ילדה מאתגרת כנראה, של כאן ועכשיו, של שליטה של חיפוש יציבות, חום ואהבה

גם בדרכים פחות חיוביות.

למעשה, לא חייבים לעבור משו נורא טראומתי בילדות או בנערות כדי שיהיו לזה השלכות לעתיד ולבית שתבני ולהתפרצויות שיכנסו לשם… מספיק שעברת בילדות דחיה חברתית, ובדור שלנו אני לא חושבת שיש אחד שלא עובר משהו כזה: גירושים של הורים, חרם , טראומה בריאותית של קרוב משפחה ועוד…

וכמובן שלכל זה אפשר להוסיף דברים יותר קשים ויותר מורכבים שאנשים עוברים בילדות ואז יש רובד נוסף בסיפור הנפש: כוח סבל, מסוגלות, תכונות אופי מולדות ונרכשות, יכולות התמדה, כוח רצון ועוד. כמובן שאי אפשר להקיף את כל הנושאים האלה על רגל אחת , אך בהחלט נתייחס אליהם בהקשר להתפרצויות זעם וכאבי הילדות והגדילה.

אני מנסה להמחיש לכם בצורה הכי פשוטה מהו כאב ילדות לא מטופל שמלווה אותנו אל העתיד: שנים על גבי שנים הייתי ילדה מתפרצת, כועסת, רוטנת,הרגשתי שלא רואים אותי,  שאני לא קיימת. היום, יודעת לזהות ולהבין שזו הייתה ועדיין לפעמים רק ההרגשה שלי.

נכון שבדרך יש אנשים שדואגים להקטין אותך ולפגוע, לגדול ולהגדיל את עצמם על חשבונך, אבל זה כבר שלהם

גם ביתר המקרים ההרגשה היתה שלי.

ולאט לאט זכיתי להכיר את עצמי לעומק ולהבין שאני אדם מאוד קיצוני, לטוב ולמוטב,

מאוד אוהבת, מאוד כועסת, מאד דואגת מאוד לא מכבדת לפעמים. איך אמרתי לאפרת ברזל  בתוכנית 'פתוח': אצל המתפרצים זה או שחור או לבן, אין אפור…

את האפור צריך וחייב ליצור. ילד לא מבין מעצמו את המניפה הזו, אנחנו כבוגרים חייבים לזהות את האפור ואם לא מצליחים לזהות אותו, אז להמציא אותו יש מאין.

 

ולמה אצל מתפרצים זה או הכול או כלום?

זה כלי הישרדותי אצל מתפרצים, המתפרץ יודע שהדרך בה בחר לבטא כאב היא קיצונית, ואפשר היה להשמיע את הדברים אחרת, אבל בשביל לאחוז בשליטה וכביכול "לא לאבד" את עצמי אני חייבת לתקוף, "להגן על הנפש שלי" מפני נפילה והתרסקות מול "לא רואים אותי שוב"… כמו שהייתי קטנה והתעלמו ממני, דיברו עליי לידי, והייתי שם בעצם…

מה עושים עם זה אתן שואלות?

מחבקים בשתי ידיים חזק חזק! זה הדבר היחיד החזק שאני ממליצה לעשות כמתפרצת,

לחבק את עצמך חזק ולהסביר לילדה הקטנה, שעדיין תקועה אי שם בעבר, שהיא לא שקופה ושאת הבוגרת רואה אותה ושומעת.

זה תחילתו של הריפוי.

וכן, הזכרנו את זה באמרים קודמים , אך עכשיו חשוב לי לשים את הדגש היום יומי, שזו תהיה דרך חיים, כל פעם שזה בא לתקוף אותך, את צריכה לנבור עמוק פנימה כדי להבין שמשם זה נובע, מהעבר הלא מטופל שלך.

כמובן שיש דרכים רבות לטיפול יסודי ומעמיק, כמו NLP, CBT  ועוד שיטות של אימון מחשבתי, שעובדות על השלטת מח על הלב, של שימון גלגלי המח לחשיבה חדשה, נקיה ונכונה

ובעז"ה עם המון תפילה, כי לשנות טבע של אדם זו עבודת קודש שיכולה לקחת שנים…

אך בעזרתו של הבורא אפשר הכול!

 

תנסי, את תהני מהדרך!

תלמדי לאהוב את עצמך כפי שאת, גם כמתפרצת לפעמים… כי את ראויה לאהבה הזו!

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים