כל מי שכעסה לאחרונה זוכרת את הרשמים העמוקים שהכעס משאיר לאחר לכתו..
רגש זה דבר שאפשר להרגיש בתחושה גופנית ממש: צמרמורות רעד, הזעה, עלייה בחום גוף, תזזיות יתר, אי שקט. זרימת דם מוגברת
כיווץ שרירים , הרחבת אישונים ,או ההפך – הרפיה מוחלטת.
סערת הרגשות שקוראת בלב לפני, בזמן ואחרי ההתפרצות היא שונה.
נתחיל עם ההרגשות שלפני ההתפרצות, היום אני יודעת לזהות שזה הולך להגיע…
כמו ציר לפני לידה שמרגישים בפיק הגבוה שלו: מרגישים שהוא מגיע ועולה ועולה והעוצמה שלו לא נרגעת עד שזה נגמר.
כמויות הדמיונות והמחשבות השליליות שרצות בראשו של המתפרץ שנייה לפני ההתפרצות היא עצומה. ישנן מחשבה פסימית מאוד: הכול שחור, שמים דגש פתאום על כל הרע הקיים בעולם שלי
ואז אני לא שולטת במצב ומאבדת כיוון, תסכול מתפשט לי בכל הגוף ואפילו משלט על המוח. כאבי ילדות תת מודעים, פצעים פתוחים מתמלאים ברגש רע, שלילי, הכול מוקצן אצל המתפרצים.
בטח אתן שואלות, מה יכול לגרום להתפרצות כזו אצלך?
האמת שהסיבה היא תרוץ לביטוי סערת הרגשות שמתחוללת לי בנפש, לא באמת שיש סיבה מוצדקת להביע כאב בצורה כזו.
הסיבות הם רבות, כל אחת והטריגרים בחייה, אחת זה הבעל, השנייה זו חמותה, אחרת זו אמא שלה, גיסתה, הבוס מהעבודה.
ואחת זה הכול כמעט…
זה נורא לחיות ככה, באמת. מספרת מכאב כי הייתי שם.
זה לבזבז את החיים, יש דרך אחרת לרפא את הכאבים שצבורים לך בלב.
נדבר על זה בהמשך, ושוב, הכול חוויתי על בשרי, לא מניחה פה דברים בעלמא בלי שחוויתי אני.
המטרה שלי בחשיפה הזו כידוע לכן, להראות ולהוכיח שאפשר אחרת, בלי לשרוף שדות שלמים, של זוגיות, משפחה, קשרי חברות.
אנחנו צריכים להבין ובעיקר להפנים, שהחיים לצד התפרצויות הזעם ולצד המתפרצים, הם לא חיים קלים בכלל.
זה מצריך המון הכלה, הדרכה, שיקוף מלא, יחסים טובים ובעיקר חמלה והמון אהבה.
וסבלנות.
כי מי שנמצא לידך ורוצה באמת לעזור לך, גם לו עלולה להיגמר הסבלנות אם לא תיקחי את זה כפרויקט חייך.
אז הנחתי את הרגש לפני ההתפרצות
וכעת מגיע הרגש שבזמן ההתפרצות.
אני נושמת כל כך עמוק לפני שמתחילה לנסות להניח לפניכם מה מרגישים בזמן שמתפרצים, במילה אחת גדולה, מרגישים נורא!
אני הייתי מרגישה נוראית, רעה, מפלצת של ממש, ועמוק עמוק בתוכי ידעתי שזו לא אני, לא אני האמיתית, כי כל יהודי הוא טוב גמור, היה לי פשוט רע, מאוד.
סחבתי המון כאב, וכל התפרצות חשבתי שהנה אני משתחררת משחררת, יורה חיצים והאנשים שלידי אפילו לא ממוגנים… בלי אפוד מתאים.
מרגישים שהנה שוב נפלתי לזה, שוב מוצאת את עצמי מאבדת שליטה על עצמי ואני כל כך חייבת להיות בשליטה תמיד. ואיך זה קרה לי שוב. האכזבה מחלחלת בכל איבר בגוף ופשוט משתקת.
אז אני יורה, צועקת כאב…
ונרגעת?
ממש לא.
ואז מגיע הרגש שאחרי ההתפרצות,
קשה לי לכתוב.
הדמעות זולגות מאיליהם. בלי לשאול רשות…
כמה כאב יש אחרי. כמה הלקאה עצמית. שנאה עצמית, ייאוש, אכזבה, חוסר תקווה שזה יגמר כבר מתישהו.
חוסר אמון בעצמי. אפילו דכאון ורצון לישון ולא להיות.
כי זה נורא, להסתכל בהרס שנעשה, להסתכל לכאב בעיניים…
ושוב, להבטיח לעצמי שזה לא יקרה יותר.
ואני שואלת אותך אחות יקרה ואהובה, איך זה יפסק אם תמשיכי להדחיק את הכאב? את הרע הזה שיוצא ממך, ממני?
זה דורש התיחסות, כמו כל חולי שיש בגוף,
שלא מרגישים טוב גופנית ומתעלמים, מזניחים, או אפילו מספרים שאנחנו 'מודעים לבעיה'.
זה לא באמת עוזר.. צריך טיפול אמיתי וכואב, עמוק ומרפא והמון כוח לקום מהנפילות האלה.
שבע ייפול צדיק וקם?
ואני? הקטנה הפשוטה, כמה נפלתי… רק השם יודע.
אבל בסוף, קמתי!!!
והתקומה היא אדירה וראויה להערצה, שלך מעצמך אלייך.
הדרך עוד ארוכה, אך שווה.
בהצלחה יקירה!
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:





2 תגובות
אמאלה איזו מאמר מאלף..כמה את מדייקת וקולעת בדיוק לנבכי הנפש והרגש.
נושא כל כך חשוב !!!
יפית המאמרים ממש מיוחדים כתובים בצורה מקצועית וקולחת , ממש מוסר לחיים, מלמדת המון
בהצלחה