אפרת מספרת:
זה הרי ידוע, שאף ספר ילדים אינו ספר ילדים.
ספר ילדים?
מבוגרים כתבו אותו, מבוגרים יקריאו אותו, ואם הם יסכימו להקשיב לילד הקטן שבתוכם, המילים ידברו ישירות גם אליו.
רחלי ואני בזום שני.
אני מדברת עם רחלי, היא מסבירה, תוך כדי, אני חושבת על הספרים האהובים שהקריאו לי כשהייתי קטנה.
אמא שלי היתה מקריאה לי שירים של פניה ברגשטיין מתוך הספר "עיניים שמחות", היתה מקריאה לי את "הגדי והגשר", כמובן את 'דירה להשכיר' ואת 'מיץ פטל'.
אחר כך לא עליתי הרבה ברמה, וחזרתי לקרוא אותם שוב בעצמי. שוב. ושוב.
בעלי תשובה מגדלים ילדים על תרבות ספרותית שונה.
אחת התגליות המרגשות שהייתי מגלה אט אט, כשעברו השנים, היא העובדה שמספיק אמהות חרדיות שהכרתי, בנות של רבנים גדולים, נשים חשובות, מקריאות לילדיהם גם קלאסיקות של ספרי ילדים מהעולם.
היידי. אלה קארי, הילדה מלפלנד.
לא נגיד כמובן שמות, אבל לעילוי נשמת אחת הרבניות הצדיקות, אמא של אחד המורים המשמעותיים של הבית שלנו במסע התשובה, רב חשוב, כזה שעזר לנו כל כך לעשות תשובה נכונה ומאוזנת, היא לחשה לי באוזן באיזו שמחה כשישבתי לידה, שהרב הגדול, בנה, מכיר את יהודה אטלס בעל פה, את "הילד הזה הוא אני", היה חשוב לה כילד, שיחווה.
זה עשה לי אושר כזה.
"ילד שיהפוך להיות גדול באמת", היא אמרה לי אז צריך לדעת, "מי שגדול בתורה באמת ויפגוש גמרות חשובות, צריך לדעת הרבה על בני אדם והעולמות שלהם, התורה נוגעת בהכל. זה הכח של התורה שלנו. זה הנצח שלה. ידעתי שהבן שלי יפגוש בחייו הרבה. זו היתה האחריות שלי כאמא לתת לו חיסונים נכונים וחוויות חיים, כדי שלא יצטרך לחפש אותם לבד ולהסתיר ממני".
היא עשתה בי הרבה האישה הצדיקה הזו. הבנים שלה, כולם, פוסקי הלכה, דיינים חשובים. אנשי אמת. אנשים עם ראש על הכתפיים.
מדי פעם הייתי מחבקת אותה ובאוזן לוחשת לה, "תודה". היא הפכה בי משהו בהורות לנתינה לגיטימית.
חיבור בין הורים וילדים יושב, בין היתר, על חוויות דקות של תחושה משותפת דרך זמן איכות של הקראת סיפורים, ושיח דרכם, על החיים.
אני לילדים שלי הקראתי את דינה די, את מנוחה פוקס, את מנוחה בקרמן, קלטות של שרה קסנר, הבלון האדום, והקייטנה שהן עשו בבניין שלהן, בחופש. התענגתי על התמימות, בכיתי בפניהם שזכיתי לגדל אותם בעולם קדוש. מעולם לא חסכתי את העונג של לחלוק איתם, כל אחד לפי גילו את הנתינה שהזינה אותי, בילדות שלי.
ונתתי.
זה עשה בי כזו הנאה של אמהות, לחלוק איתם, את 'הצב של אורן', 'מעשה בחמישה בלונים', 'לובנגולו מלך זולו'.
אני חושבת שהם מודים לי על זה היום, היו זמנים בתשובה שפחדתי שנלקחתי מעצמי, סיפורי הילדים והשירים שלימדתי את ילדיי, מתוך ילדותי שלי, החזירו לי דמעות של אהבת ה' בתהליך קירבה.
אני משתפת הרבה על הנושא הזה בין עמודי הספר השלישי שלי, "עכשיו אני מתפללת". על התרחקות וקירבה קדושה, לעצמנו.
המצחיק הוא שהחומר הזה נטע בהם הרבה אמונה. וקשר. משהו אמיתי וכן. כמו ה'.
כי ילדים עולים על בלופים בשנייה. הם שונאי שקרים.
גם אם הם לא יגידו. גם אם ישמרו בבטן.
הם רואים אם ההורים מתנהגים אחרת בבית ואחרת מול הציבור והאחרים.
אני מנסה לתרגם לרחלי את דמיון הזיכרון שלי, או אולי מה אהבתי בספרי הילדות שלי.
אלה חד משמעית לא היו הציורים.
רחלי מקשיבה לי, וכל הצעה שהיא מעלה אני נפעמת.
היא כאילו מכירה אותי לפני ולפנים, ככה אומרים?
"את מעדיפה צביעה בצבעי מים", היא מסבירה לי את עצמי ומדגימה על ספרים אחרים שעשתה,
"כן" אני אומרת לה, "יש בה משהו רך בצביעה הזו".
"אילו פריטים חשוב לך שיופיעו בספר, בואי נעבור על זה שוב?"
שואלת רחלי, "מעבר לדמויות".
אני שומעת את השאלה, ומרגישה כאילו נכנסתי לחנות הדימיון הכי מאושרת, חלום של כל ילד. לא נעים לי לשאול אותה בקול רם מה זה אומר, אבל היא מסבירה יותר מהר ממה שאני מבינה: "כל מה שאת חולמת אפשר לנטוע בספר, תני לי רשימה, כתבי כל מה שעולה על רוחך, אני אמצא לזה מקום".
הזום נגמר ואני עם דמעות בעיניים. מסתכלת סביב על הבית שלי, על החיים שלי, על הפריטים שאת כן יכולה לבחור אם יכנסו אלייך הביתה או לא. ומה הם אומרים לך. במתיקותם.
חושבת על אנשים שלא עשו לי טוב, וסילקתי אותם מחיי, חושבת על כמה אני אוהבת חברות שלי, שמבינות 'כף יד' של מה שאני מסבירה להן על הלב שלי.
חושבת על כמה פשוט זה להרגיש את עצמך, גם בתוך מציאות שיכולה להיות קשה.
חושבת על כמה הייתי רוצה ללמד אחרות על הנים הטבעי הזה שחי בתוכנו, ובקלות נוראית יכול להילקח מאיתנו. מתוקות שכמונו.
אני שולחת לרחלי רשימה. ומוסיפה כל פעם עוד פריט, עוד אהבה. כל שם של חפץ הוא סיפור של ירושה רגשית, ואהבה.
"רחלי, אני צריכה שיהיו בספר בבקשה גם:
קומקום,
עץ תפוזים,
מנורת שולחן,
מנורה עומדת על רגל,
אבוקדו שגדל בצנצנת,
קאראפ של מים,
משפך אולי?
עציץ עם פרחים,
הרבה פרחים בכלל, בכל איפה שאפשר,
אופניים זרוקים בצד,
אופנוע של פעם, טוסטוס,
מכולת קלאסית,
ובתוכה, מעבר לירקות או פירות
קוטג' וגבינה,
ארגז מתכת מרובע של וופלים עם מכסה עגול שנסגר בדיוק בלחיצה,
"את זוכרת, את מכירה?"
קופסה ישנה של לחם עשויה מפח, עם ידית קטנה בשחור, מפלסטיק.
ואני כותבת לרחלי דרך חפצים, ילדות שלמה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
