אפרת ברזל: "מנסה להעלב, אבל זה לא עובד לי, בעלי הוא ססמוגרף מדוייק"

שלושה מצבים שאני שמה לב אליהם בתוך עצמי, כולם קשורים למסמך וורד ריק, שאת פותחת, כאדם שרגיל לפתוח מסמכי וורד ריקים ולכתוב את עצמו החוצה.

הוי זה מרפא.

מצב ראשון: בערה.

מצב שבו יש לך כל כך הרבה מה לומר מתוכך שאת רצה עם הידיים על המקלדת ומסתכלת רק לפעמים ובקושי מה קרה מימין לשמאל על המסך בהתקדמות משותפת של: מוח חושב, לב אוהב, וידיים מתופפות.

זה לא כזה משנה לך מה יוצא ממך החוצה.

למה? כי את כבר לא בת עשרים ואת יודעת להרצות לאחרים ובטח ובטח לעצמך, על זה שכל מה שבא בך ברגשות הפנימיים: זה בסדר.

גם אם עכשיו את חושבת שלא. ומעקמת לעצמך את הפנים.

גם אם יצטרכו לעבור ימים, חודשים, שנים, ותפגשי מישהי אחרת, מוסמכת, רצינית, מנוסה, שהיא קצת דומה לך וקצת שונה ממך, ותיכנסו לשיחת נפש, והיא תספר לך על עצמה, ואת תספרי על עצמך, ותגלי תוך כדי שיחה, שבסיטואציות כמעט דומות, כולכן מרגישות אותו הדבר. איזה פלא?!

אני כבר מקומטת מספיק כדי לא לחכות.

להיא הזאת.

שתגיד לי שזו ההרגשה ה'בסדרית' להרגיש כעת, אני מדמיינת אותה בדמיון, את היום שהיא תבוא, שתינו צוחקות ויודעות שזה בסדר. שזה טוב.

מה טוב?

לא משנה. זה טוב. הרגש טוב, העולם, הטבע, מה שעובר עלי עכשיו, אז למה לא לכתוב אותו? לצייר אותו? לכתוב אותו ביומן יצירה.

ואני קופצת במחשבות אל רחל קארו המאיירת של "סבא שלי עושה חדשות".

איזה גאון? אני חושבת לעצמי. שליחה טובה. איך היא הציעה בתחילת מסע היצירה, "בואי נתעד". זו גאונות לשמה. אני חושבת שאולי זה היה הרעיון של בעלה.

אבל זה לא משנה.

הרבה מהדברים שאני עושה, הם רעיונות של בעלי.

ויש גם דברים שאני רצה אליו, ממש רצה אליו כילדה מתלהבת, ומתנשפת, ומציעה רעיון שעכשיו עלה לי, "יואו יואו, תקשיב איזה רעיון, בוא ניקח את זה, נעשה את זה, נשים את זה, נחליף את זה". ואני כולי באנרגיות של 'קדימה! כן!' והוא מסתכל עליי כמו על ילדה שצריך לרחם עליה, ועונה ביבש,

"עזבי אותך. אין צורך".

וזהו.

כל האוויר יוצא לי מהרעיון. ואני מתקפלת, והולכת.

אל תדאגו בנות. רעיונות של ילדות, חוזרים אליהן מכל מיני דלתות. ואנחנו, הרי, לא מאלה שמרפות. אבל כן מאלה, שסומכות.

מצב שני: פחד.

מסמך וורד ריק,  ואין לך מה לכתוב. בלוק כתיבה. מעצור. אפס מושג של איך קוראים לך, למה באת בכלל לעולם, מה את רוצה להגיד, אז למה את לא אומרת. שקט כזה. נוראי. שאלות כמו לאן הלכת לי, אפרתוש?

אבל בגלל שחודש תמוז כאן, לא יכולה שלא לקפוץ לי המילה שלהם: מוזה.

כן, מוזה ותמוז באות מאותו עיקר. אותו יסוד.

הם יגידו שיש תשע מוזות שאחראיות על יצירתיות והשראה, ומכאן יבואו אל עולם האומנות מילים כמו מוזיקה, מוזיאון. ומכאן הנשים המבכות את התמוז. אותו אליל, אותו פסל ריק, שאת הכי לא מזדהה איתו בעולם. על מה הם בדיוק בכו? ומבינה, בבטחון מלא, שאת יודעת איך הרבה דברים נקראים שם, כי באת משם, ואת גם אוהבת עולמות וסגנונות אקלקטיים, אבל כל בוקר כשאת מחזיקה את הסידור ואומרת:

"ראשית חכמה יראת ה'", את עוצרת. ויודעת. כמה. זה. נכון.

ואת נטולת מוזות, פוזות, ומסתכלת על השניצלים שבעלך הפשיר אתמול בלילה, מזיעים על השיש, ויודעת שלפני ואחרי הכל את אמא. ואת עומדת לעשות תיכף צהריים. ואין השראה גדולה יותר מילדים, בית, בעל, ואהבה בריאה ליום יום, שבתות וחגים, חומרי ניקוי חדשים שאת מגלה, וחולקת את חכמת האג'קס עם חברה.

ותוך שנייה מהתובנה הזו, כל המוזות יכולות להתעופף באוויר בריקוד 'צ'רקסי הכפולה'.

ותוך שניה את מזמזמת לך את נעמי שמר ב"עצוב למות באמצע התמוז", ובוכה על חיילים ועל משפחות. ועל כאב, ועל פיצול, ויחד.

אין מוזות. הן שותקות כשהתותחים רועמים.

ואת חוזרת אל השניצל, פרורי הלחם, ואיזו מפית את שמה להם היום כשהם חוזרים לאכול. והאימהות הזו, שאת  אוהבת מכל, יוצרת בך, ראשית חכמה, סוללת רעיונות שאין לך מושג מה לכתוב קודם מרוב שמתפוצצים לך רעיונות בראש.

מצב שלישי: רוגע בוגר

מסמך וורד ריק, רגוע. יודע. שקט. מכוון.

את כמו באינסטינקט שאין אחר ממנו, כותבת בסייעתא דשמיא בצד ימין של הדף הריק. את יודעת שזו העבודה שאת הכי אוהבת לעשות: לכתוב.

את יודעת שיש מהלך נשי שאת רוצה לנסות להסביר. לחלוק.

אין כמו כתיבת בוקר. אין לה תחליף.

אצלי.

אמא שלי לימדה אותי שלבוקר יש כוחות שיש רק לבוקר. עזבו עכשיו את הדיון של 'ואם אני טיפוס של ערב או לילה'. ענין למאמר אחר.

סתם יום של חול, עם בוקר כחול.

ואת שואלת את עצמך, "מה זה?"

לכאורה, כל פעולה שאת עושה בחייך, לו רק היית רוצה, יכולה  היתה להחקר כסיפור רגשי שלך. כחיים מעל החיים, כחיים עם כוונת חיים, כחוויה של עומק.

וכשאת רוצה, זה הכי שלך, תעשי את זה. תבדקי עמוק את הכוונות שלך. ברוגע.  את הצרכים הרגשיים שלך. ברוגע. וכשאת לא רוצה. לא. וכשאת רוצה ולא יכולה, תבקשי סיוע.

ללוות יצירה, ללוות ילד, ללוות את עצמך מהצד. ברוגע. סבא שלי עושה חדשות עומד לעבור לשלב אחר בחייו, בחיי.

אין בוקר שבו אני לא כותבת.

מנה.

אחת.

של.

לב.

אנחנו מגיעים לבית הדפוס בחולון. מי בא איתי?

אמא שלי, אבא שלי, אח שלי, שני הילדים שלו. איתמר ויונתן. גם לי יש, איתמר ויהונתן, אבל הם בישיבה עכשיו. איתמר שלי אומר לי, "אמא, איזה כיף שעשית עליי ספר", ואני מחבקת אותו. מתי הוא הספיק להיות יותר גבוה ממני? "אני לא יכול לבוא לבית הדפוס, טוב אמא?"

חם. ישראל. תשפ"ד. השעה שתיים וחצי. חשבתי שהיום כבר מקבלים ספר, אבל מסתבר שבחדר לידה יש כמה שלבים. ואי אפשר לדלג, על אף אחד מהם. בדיוק כמו ביצירת הוולד. היום מדפיסים את הבפנים, את הציורים של רחל, את הכתיבה המנחה להורים, שלי, את סיפור הילדים הזה, שבער בי, כמו בסעיף מס' 1 ונכתב בחמש דקות. כי אמת רגשית, לא צריכה מוזה, היא הבאמת של עצמך. והיא עוצמתית, כנה, וחייבת לצאת החוצה.

איך שיר נולד?

איך ספר נולד?

איך משהו חדש נולד בתוכך כל הזמן. כמה שאנחנו דינמיות?!

"למה אתם לא רוצים לבוא איתי לבית הדפוס"?

אני שואלת את הילדים, את בעלי.

"את רוצה? אז נבוא, אבל לא נראה לי שאת צריכה".

אני שותקת לרגע. ויודעת. כאילו מנסה להעלב, אבל זה לא עובד לי. משהו בי גדל.

כמה הם מכירים אותי בוורידים. כמה בעלי הוא ססמוגרף מדוייק.

"נכון?"

הוא שואל,

"נכון", אני עונה לו, "כל כך נכון".

ויודעת שהוא יודע שאני יודעת כמה ספר הילדים הזה הוא בייבי שאוגר בתוכו הרבה ממני בתהליך גדילה.

ויז'ואל, צליל, מילים, רגשות, צבעים, ניקוד, דיוק, ילדים, בית, אהבה.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

אפרת ברזל ורחל קארו מציגות: כך אנו יוצרות את 'סבא שלי עושה חדשות' | והפעם – מהו יומן יצירה ולמה כדאי לכן לעקוב אחריו? העיניים של החיים היי לכולן, זו אני, האישה הבודדה כמה הנחות יסוד (ומחמאות) ונמשיך :) | אפרת ברזל מה את עושה כשאת מנקה את הבית? | 'בואי אמא' עם אפרת ברזל ומאיה הבלין