כל התוכן המעניין לאישה החרדית
יום רביעי
|
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
|
24/07/2024

חמישי שמח לי היום | יומן מלווה יצירה פרק 7

היום הזה הגיע - להיות מוקדש כל כולו לטוב ולחסד ולשקט שהיא כל כך זקוקה לו. ואז, אל תוך היום הזה נוחת לו ספר אמיתי, אחד, עותק שמש מרגש שמצליח ללמד על איך נראית שמחה ילדותית, כזו שמותר לה להתפרץ גם אצל סבתות או נשים כבודות, ולחבר אותן אל התלהבות טהורה ותמימה שהיא מתנה עצומה מלמעלה
| קרדיט: רחלי קארו

חיכיתי לרגע הזה איפשהו, והוא הגיע.

זמנים הם מקום של המתנה.

חיכיתי לרגע הזה שנקרא 'יום חמישי', אחרי שבועות אינטנסיביים של מסיבות סיום, והרצאות, צילומים והקלטות.

והוא הגיע.

יום חמישי הזה,

זה, שיש לו ריח משלו, אופי משלו. ליום חמישי יש ריח של שבת.

של רוגע באופק, של תיכף די, של בישולים שהם עדיין רק במחשבות, אבל עוד טרם כניסה מאסיבית למטבח ולירקותיו המתבשלים.

דיברתי עם הרב שלנו לפני כמה ימים ותיארתי לו את ההרגשה הזו, של הרגע הזה שבו המוח נח.

מוח צריך לנוח.

ולהרפות.

ולעשות את הכלום המפורסם שאני עמוק בחסידות שלו.

עשיית אפס.

יש לי ימים שלמים כאלה. כמו היום הזה עכשיו, שאני יכולה לפתוח  בו בשקט מסמך וורד ולכתוב את עצמי החוצה.

בלי כלום.

זו הנאה גדולה בשבילי. זו איכות של חיים.

אני יושבת בימי הכלום ומקשיבה למה אני צריכה. האם הפעם זו פעילות של כלום שצריך הגוף? האם לתת לו כמה תרגילי בטן לחיזוק רפיון של לידות, או האם זה הראש הזקוק לליטוף למחשבות, אולי קצת צלילים שעושים טוב?  ואם כן, אז אילו?

אילו צלילים?

מה מתחשק לי?

שירים עבריים?

אולי חסידיים?

אולי קצת מוסיקה קלאסית?

 

הקפה כאן ליידי, כואב לי קצת הגרון, אבל לא כאב כזה שעושים סיפור ממנו, אולי גם קצת חום. אבל לא איכפת לי.

הקפה כאן ליידי אבל הוא לא לבד. לידו יש.

ספר אמיתי.

ספר הילדים החדש שלי. זה שאני חולקת אתכם כאן את יומן יצירתו.

חיכיתי ליום חמישי הזה, והוא בא.

הספר, היום, הכלום, הבוקר. ההכל.

סיפור שכתבתי לפני עשר שנים, ולא שיניתי בו פסיק.

ואיך לכל זמן ועת יש חפץ.

הרב שלי הסביר לי שהרמב"ם כותב על זה. בשמונה פרקים.

שהמוח, אחרי מאמץ, זקוק לבריאותו, לזמן של שקט.

אני אוהבת את הדרך שבה הרב שלנו מסביר לי את התורה הניצחית הזו.

יש אנשים ששום דברי תורה משלהם לא יחדרו אלייך. משהו מהם אלייך- חסום.

להיפך, הם עושים בך מרחק,

ויש אנשים שכל מה שיגידו בקדושת התורה, יחדור. יעשה דמעות. ישפיע טוב.

זו גם חלק מהאחריות שלנו, לדעת לקחת אל עצמנו תורה ממי שכן.

הוא פה ליידי, הספר החדש. יושב לו, אמיתי. ריבוע. אדום לבן בצבעים. יש לי בינתיים רק עותק אחד.

הוא כל כך יפה.

הוא כל כך עדין,

הוא כל כך מלמד- אחרת.

אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל האם העיסה יכולה להעיד על הנחתום שהתפלל עליה כל כך הרבה זמן?

מאחורי כל עיסה עומד נחתום. זה, שהרבה לפני שהיא תופחת, מבקש אותה.

 

קרדיט: אפרת ברזל
קרדיט: אפרת ברזל

 

כמה עבודה,

וכמה לילות, וכמה שיחות, וכמה תפילות.

הכי הרבה- תפילות,

כדי שמילים שלך יפגשו לבבות.

הפעם של אמהות ואבות, ילדים וילדות סבים וסבתות. מילים פשוטות.

 

אני מתנהגת בבית בצורה ילדותית מאז ש"סבא שלי עושה חדשות", הגיע, בתחילה, עם שליח לשומר בארגון הידברות.

זה היה כבר אתמול. רביעי.

אנחנו צילמנו באולפן שמונה פרקים, לא של הרמב"ם אלא שמונה פרקי "פתוח קידס" אחד לכל שבוע בחופש הגדול.

שיחות שלי עם ילדות.

על מה?

על מה שילדים אוהבים וצריכים לדבר.

על כמה הקשבה הם צריכים מאיתנו.

על מה? על כלום.

על החיים, ועל חוייות משותפות, זכרונות ואהבות.

אני מתנהגת בצורה ילדותית.  בעלי והילדים מסתכלים עליי מהצד וצוחקים.

אבל לי לא איכפת. בעומק שלהם, הילדים שלנו, גם הבעל, אוהבים שאימהות מרשות לעצמן, להיות ילדות קטנות. באיזון כמובן. אחרי הכל, וגם לפניו, אנחנו תינוקות בעצמנו.

בספר שלי, "ממש", יש פרק בו אני מספרת איך הייתי מתנהגת כשהיו קונים לי בילדות, נעליים חדשות.

הייתי ישנה לידן כשהן בתוך הקופסה,

נוגעת מדי פעם בנייר הדק המרשרש בינהן, מריחה, מלטפת, לא מאמינה, אולי מבקשת מעצמי, בלי שידעתי את הברכה היהודית האמיתית, ללכת בדרכים ישרות.

עם העותק האחד שלי, אני מתנהגת, בערך אותו הדבר.

כשאף אחד לא רואה, גם במהלך היום, לא רק בלילה, אני כל כמה דקות, לוקחת את העותק האחד שהביאו לי מבית הדפוס, כדי לבדוק הכל בסדר ואפשר להתחיל להפעיל את מכונות הדפוס ולהדפיס עוד, אני לוקחת אותו כל כמה דקות על הידיים, בוכה, צוחקת, מודה לה', מחבקת.

שמתי לו גם עטיפה זמנית מרשרשת, בירוק.

מצלצלת לרחל קארו המאיירת, איך ה' עזר לי לבחור סביבי אנשי מקצוע שמבינים את הלב המתלהב?

אני מסבירה לה על ההתנהגות המגוחכת שלי, והפלא ופלא, היא איתי לגמרי. היא מבינה כל צהלה שאני מהעבר השני של הקו, צוהלת.

"רחלי, הוא מדהים!, הציורים, הסיפור, ההדרכה להורים".

אני מצלצלת לנעמי מילר, הגרפיקאית, וצוהלת גם יחד איתה.

אחת בירושלים, אחת בבית שמש, ועוד מתבגרת אחת בבני ברק, נותנות ידיים וירטואליות ורוקדות יחד סובי סובי ממטרה, לפזר פניני אורה, סובי והתיזי מים",

כמה אדום ולבן, מילים, ציורים, תפילות לעשות טוב, כוונות וילדים יכולים לעשות אותנו, שמחים.

 

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים