נפש בהחלמה: העולם שבתוך המחלקה | איילה קליין

אני יושבת במרפסת, שומעת את המכוניות הדוהרות, רואה אותם מבעד לחלונות הגדולים, יש רשת מעליהם, עם מעוינים גדולים.

אומנם זה מרפסת קטנה ועם גג אפילו, אבל בכל אופן להרגיש קצת את האוויר שבחוץ, לנשום אותו.

אני אחרי מוכנה לשינה, שתיתי שוקו חם וכעת אני יושבת להקליד כמה שורות במחשב.

אוי כמה התגעגעתי לשבת ולכתוב מה עובר עלי, ככה בלי שאף אחד מפריע, בשקט שלי. לכתוב מה עבר עלי היום ואיך אני מרגישה.
היום היה עוד יום משעמם במחלקה, שכבתי רוב הזמן או ישנתי, אחרי זה הסתובבתי ואכלתי כמה צ'יפסים בארוחת הערב, יותר מאוחר ישבתי עם כמה בנות וקשקשנו שטויות וצעקנו קצת, אני יותר נכון רציתי לצרוח ולהוציא את כל המצטבר שבי, את כל הכאב.

אופס, באמצע שאני כותבת נכבה האור, זהו השעה תשע וכיבוי אורות. דווקא זה יותר נחמד לשבת ככה בחושך
בלילה עם עצמי ולכתוב. אני מאושפזת. מי היה מאמין. איילה, את מאמינה שאת נמצאת במחלקה פסיכיאטרית?

את מאמינה? הגיעו כל הקיצים וזהו את מאושפזת כאן.

אני מסתכלת למעלה אל השמים, מחפשת את הכוכב שלי, את האור שבי. מחפשת את הטוב, את היופי הידוע.
עוצמת עיניים לרגעים, נותנת למרוצה לחלוף לידי, נושפת את הכאב החוצה ואת מה שאני לוקחת הלאה.

ממשיכה להישיר ממבט אל עולמי הסוער, להקשיב גם לחלק השקט ושוב עוצמת עיניים ורוצה לבכות. רוצה לבכות את הכאב
הגדול, רוצה לבכות את החסר, את האי צדק, את העולם האכזרי, את הכאב האין סופי.

מה שרואים כאן במחלקה ומה שלא, מה שחווים פנימה ומה שלא, אני רוצה לצרוח את הדממה שעדין חבויה בי עמוק, את הבור החשוך
והמפחיד, את האין סוף צער וסבל. את התקווה שמתרחקת עוד ועוד. את הייאוש שיהיה משהו טוב, את חושך
שמשתלט והבדידות הנוראה מכל.

בוכה ובוכה את נשמתי. מורידה דמעה קטנה כנגד הכל. והיא, יקרה לו, לאבא שלי, יותר מכל דבר אחר בעולם. הוא אוסף אותה ברחמים אליו, ישר לליבו, המנחם מכולם. האוהב מכל אדם. תודה אבוש שלי.

בוקר למחרת העירו אותי בשמונה, קמתי. אה, היום בודקים לחץ דם ומשקל. והנה גם הבוקר עובר כמו בכל יום, שיחה עם כולם, זמן של נעילת חדרים. (תודו שזה מעצבן, אנחנו יושבות ומחכות עד שיפתחו לנו אותם:( )

וזהו, אחרי צהריים יש שעות ביקור, כדאי שאני אתלבש, לפחות אראה קצת נורמלי ולא עם בגדי שינה.

ושוב, עובר לו עוד יום במחלקה. הימים כאן ארוכים ומשעממים.

מה אני עושה עם עצמי כאן? למה ההרגשה היא של התמרחות? אני יודעת שאני עושה עם עצמי עבודה, אבל
מרגישה כ"כ מנותקת, מרוחקת. לא קשורה לעולם, לחיים. כאילו הכל מתקדם ואני נשארת מאחור. הרגשה קשה.
אנשים ממשיכים ללכת בעולם
אנחנו עצרנו אותו לפסק זמן

לוקחים נשימה מהמרוץ
שואבים כוח להמשך שיבוא
הם מתקדמים
ואנו נשארים לשבת

אך יום אחד בזינוק גדול
יקרה מהפך שיטרוף הכל
נגיע למקומות שבחיים לא חלמנו
נקטוף דברים שאף פעם לא תארנו

ננחת שם על הגבעות
נסתכל על העליות והירידות
הקוצים והדרדרים
על המלחמות
המאבקים

על הנפילות והקימות
על הניצחונות
ועל הטלטולים הרבים
אנחנו עברנו דרך חתחתים

אל עצמנו מבט מישירים 
 כנים ועצמתיים
אנשים אמיתיים וגיבורים
אנשי כוח ובעלי ייסורים

וכן, יש עולם מחוץ לכתלי בית החולים, יש אנשים שהולכים בו, למקומות עבודה, למוסדות לימוד.
יש עולם שמתנהל כרגיל, אנשים ממהרים, רצים ועובדים בלי סוף.
יש עולם שיש בו שמחה ואושר
יש עולם שחוגגים בו מסיבות וימי הולדת…
יש עולם שמתהלכים בו בקלילות
יש עולם שאנשיו בוכים, כועסים, עצובים או סתם מצוברחים.
יש עולם כזה או אחר,
עולמות שונים ומגוונים…
עולמות כמספר האנשים
עולם אחד לא דומה לשני
עולם ועוד עולם, כולם כשווים

וביניהם אנשים גדולים אנושיים, שמקבלים את העולם השונה שמולם בהבנה וחמלה.

ובאיזה עולם את נמצאת?

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

"אשמים אנחנו" / ד"ר רונית לזר חלק א' בסדרת חופשת לידה: מה שעובר עלייך זה נורמלי! גם אם את לא בדיכאון אחרי לידה… מתי ניתן להיעזר ברסקיו ואיך ? אורחים פורחים | פנינה ריימונד איילה קליין במדור חדש: נפש בהחלמה – מדור ללא מסכה מחדר האשפוז