שוב זה מגיע.
סחרחורת, בחילה, מחשבות רצות, תוקפות, בלתי נשלטות.
גלית אוחזת במסעד הכיסא הסמוך אשר בפינת האוכל.
"את בסדר?" שואל אותה אביעזר.
"כן." היא מתיישבת מיד על הכיסא. "כן, בטח".
שאולי בן החמש עשרה צוחק בקול חינני ורם.
היא קמה במהירות. "שאולי, אני אבוא לבקר עוד, בסדר?"
"טוב", הוא סופק כפיו זו לזו ומגרד בסנטרו.
"אני רואה שמעסיקים אתכם היטב", היא צובטת את לחיו. "תגיד תודה לאביעזר ולכולם, שכל כך דואגים לך!!!"
"תודה", חיוכו המעוות של שאולי גורם לאביעזר המדריך לטפוח על שכמו ולחבקו שוב ושוב.
"נהדר, שאולי שלכם!!!" גאווה בלתי מוסתרת בקולו, על פניו של אביעזר שפוכה נהרה.
גלית בורחת לעבר הדלת על גבי עקביה המהוקצעים. "דודי ודיתי מחכים לי, שאולי מותק", היא מתנצלת. "להתראות!"
היא מנופפת לו לשלום והוא מפריח לעברה נשיקות באוויר. סוף סוף הדלת נסגרת.
בחדר המדרגות היא נושמת עמוק, מנסה להירגע.
זה כלום גלית, זה כלום. את אחרי לידה, זה טבעי. שום דבר! הנה, עוד כמה דקות את באוויר הצח, בדרכך הביתה.
לא יכולה, מרימה טלפון ליעל שכנתה, זו שמטפלת רגשית… נו, איך קוראים לשיטה שלה? מה זה משנה עכשיו, כולה מסוחררת מרוב מחשבות.
מאז שאולי נפגע במוחו התחילו אצלה הפחדים, החרדות. מי אמר שלה זה לא יקרה, הרי הינה אחותו, ואותו דם זורם בעורקיהם! אבל לפני חודש, אחרי לידת התאומים המקסימים, זה התגבר. היא פשוט לא יכולה לבקר כאן יותר. נקודה.
"גלית? זו את על הקו???"
"כן, יעלי", היא מתנשפת. יורדת מדרגה- מדרגה, לופתת את המעקה כאילו היה עוגן הצלה. "זאת אני".
"מה קורה?" קולה מתרונן, כמעט שר.
דמעות עולות לעיניה, "אני… בזמן האחרון…" היא מתייפחת בלחש, חשה שחרור עצום. "אני פוחדת נורא…"
"ממה?" מתקשה יעל להבין. "קרה משהו?"
"אני פוחדת שיקרה לי מה שקרה לשאולי", היא זורקת את המילים מהר, לפני שתתחרט.
"אוי ואבוי, ממש חרדות!" וגלית לא הספיקה לענות כי יעל ציוותה עליה-
"בואי אליי ע כ ש י ו , יש לי חצי שעה עבורך. אחר כך הילדים חוזרים".
"לא, אני לא רוצה…" נאנקת גלית.
"מה לא רוצה? אני לא נושכת!"
"אני אצא מזה…. זה עניין של זמן…" והיא מחוץ לבניין רב הקומות, נושמת רוח חורפית צוננת. "אני לא חולה".
"מי אמר שאת חולה?" נימת תמיהה נשזרת בקולה של יעל אך טון תקיף מציף לפתע את השיחה, "מניסיון אישי שלי עם מטופלים, לא חולים, לא… אם לא מטפלים זה רק הולך ומידרדר".
"אז למה התקשרת אליי?" ניסתה לגשש יעל בעדינות מרבית.
"אולי יש לך כמה טיפים מהירים…" לחשה.
יעל שתקה לרגעים מספר. רק צלילי המצקת בסיר המרק בקעו מבעד למכשיר הסלולארי של גלית.
"זה לא הולך ככה, גלית!" לבסוף תשאלה יעל, "נשימות ניסית???"
"בטח! אני זוכרת שאמרת לי-"
"-ומחשבות???" קטעה אותה יעל.
"לא מצליחה לחשוב!!!" השלט שבידה פותח את דלתות הרכב הכסוף והיא צונחת לתוכו.
"את בסדר???"
"כן, יש לי ממתינה, יעל", על הצג עזריאל. "בכל אופן תודה לך".
עזריאל רוצה לשאול אם אחותו היקרה גליתי יכולה לאסוף את רותי מהמדידות, כי הוא תקוע עם הרכב במוסך.
כן, היא תעשה את זה, בלי להיות יכולה. כי אם היא תאמר לאחיה היקר מאוד שאיננה מרגישה טוב, מיד הוא ישאל: "מה בדיוק?" או אז הביצה רק תתעמק ותהיה דביקה יותר ויותר. לספר שפחדה לזרוק את שקית האשפה ביום בו פנס הרחוב שבק חיים, חששה. "את מדומיינת", "נו, את רצינית?" "מה כבר יכול לקרות?" משפטיהם של יודעי דבר.
גלית מתאפקת לא להיאנח. "מתי?"
"כמה שיותר מהר, אם את יכולה…" ואם לא? וואו איזה לחץ מטורף, הצילו!!!
***
כעבור חצי שעה דקות שכובים דודי ודיתי בבוסטרים שלהם, היישר מהמטפלת הכעוסה, ובצדק, ל האיחור המשמעותי.
וכי כיצד תתרץ גלית את מעשיה? "נתקפתי חרדה אודות העתיד"???
ברור שלא.
שמה הטוב והישר ההולך לפניה ייפגם ללא צל של ספק, חלילה.
ידיה על ההגה, מעיפה מבטים אחורנית ומחייכת.
דיתי ישנה.
דודי רק צווח בקול כי המוצץ נפל לו.
הם האושר בחייה. נקודת אור בתוך כל החששות, הספקות, הלבטים, הפחדים שמתלווים אליה לאחרונה ולא עוזבים.
היא לוחצת על הדוושה בחוזקה.
התאומים צריכים לאכול צהריים.
היא חייבת לבקש ממוישי שלה שירכוש מטרנות בדרכו מהעבודה.
הסחרחורות צפות ויורדות לסירוגין. צפירות מימין ומשמאל.
היא חונה לבסוף, מחלצת את התינוקות הרכים שלה מהרכב אל העגלה, נושקת למצחם העטוף בכובעי צמר עבים.
***
"מה את רוצה?"
"לחיות!!! מה אני רוצה? ללכת ברוגע ושלווה לבקר את שאולי המסכן שכמעט אף אחד לא מבקר אותו… לנהוג בלי סחרחורות, להאכיל את דיתי ודודי בלי לרעוד!!!"
התייפחויותיה שוברות אותו הפעם.
מוישי מתהלך בחדר האורחים האפוף עשן סיגריות מחניק הלוך וחזור, נעצר על יד המאפרה שעל אדן החלון ושוב מתיישב.
וקם ומתהלך ויושב. וחוזר חלילה.
שותק. מקשיב.
"בדיקות כבר ביצעתי, הרופא אומר ש…" גלית חונקת את דמעותיה. לא, אין לה כוח לבכות יותר. "אני יודעת שאתה לא יודע מה לומר לי כבר".
בטח. זו הפעם האחת- עשרה שהם משוחחים על כך!
יללותיו של הפעוט גואלות אותו. הוא משליך את בדל הסיגריה ואץ לחדר.
כאשר מוישי חוזר ובזרועותיו דודי, חיוך רחב משתלט על פניה של אמו. היא לא יכולה לעמוד בזה. התאומים הללו מרגשים אותה כל פעם מחדש!
***
"את לא יכולה בכל התקף להתקשר אליי!!!" גלית יכולה ממש לראות את פניה המאדימות של יעל.
"את רוצה עזרה באמת? את רוצה לצאת מזה? בואי אליי ואני אטפל בך בחינם!"
ההתקפה לא מפסיקה. גלית כבר שוכחת מדוע חייגה, מחשבותיה סובבות אודות דבר אחד- צעקותיה של יעל.
"אנשים משלמים לי מאתיים ושלוש-מאות שקלים כפול עשרים מפגשים, ואת לא באה אפילו על חשבוני". יעל נושמת לרגע, מנסה להנמיך את טון דיבורה אך האמת שבה צועקת, עדיין. "אני מקדישה עבורך זמן יקר כי את חברה שלי. את רוצה לצאת מזה עד החתונה של רותי אחיינית שלך- תבואי, רוצה להיות כל משך שמחת החתונה במחשבות- אל תבואי!!!"
והשיחה נותקה.
"אבא…" ליבה של גלית שותת דם. "אני לא רוצה להיות מטופלת! אני יודעת שאתה יכול לקחת ממני את כל הכאב עכשיו! כן, עכשיו. אבל… לא, אולי אני צריכה לעשות השתדלות קטנה. אני פוחדת, ריבונו של עולם, שיתגלה הסוד, שאני חרדתית! אוי, אני לא רוצה לסבול בחתונה של אחייניתי הבכורה, לא!!!!"
וגלית משעינה ראשה על המחשב הנייד שמונח בפינת האוכל.
היא חייבת להגיש עבודה עד מחר, ואינה מסוגלת.
היא צריכה לארח השבת את שאולי כמוסכם בין האחים, ודמותו תעלה בליבה את כל החששות ההם, מאז הייתה ילדה בת עשר, קופצת בחבל.
ובורחת כששאולי עבר שם, כשהחברות צחקו עליו והיא אהבה אותו, אבל התביישה. ותמיד טמנה את ראשה בכר ודמיינה איך היא נהיית כמו שאולי וכולם צוחקים עליה ומתלחששים מאחורי גבה…
ועכשיו זה הרבה יותר מפחיד מתמיד, כי זה אולי מתגשם, לאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!
היא קמה ממקומה בנחישות.
ולאחר דקה מתייצבת מול דלת פלדלת חומה, חפה מכל שלט המורה על מקצועה של הדרה בבית הלז.
"באתי," היא אומרת ליעל…
גלית ל'קול כבודה':
באתי כל כולי, לשמוע את עצמי, להרגיש את ההפרעה שמקוננת בתוכי, לטפל בה- בי , ולהתחיל לחיות.
אני יודעת, שמחכה לי עוד דרך לא קלה, בה אדע לקבל להכיל להבין ולסלוח לעצמי.
תודה על הבמה לשתף לספר ובעיקר לצעוק לכולן, לכו לטפל! כי זה לא יפסיק ביום אחד פתאום. צריך עזרה תבקשו ותדעו לקבל.
2 תגובות
כל הכבוד על האומץ!
צריך הרבה אומץ כדי לטפל בעצמך ובפחדים
אומץ שאני מתפללת כל יום לקבל אותו גם
אין עלייך!!
כמה נכון ומדוייק.