טרררר…..טרר….טר…
מכונת התפירה טרטרה בקול רעש גדול.
"זה עוד פעם אתה, יוסקיוש? אבוי!"
סוניה עזבה את המרק המהביל שלה, שכלל לא יותר מאשר מעט גזר ונתחים אחדים של תפוחי אדמה, ודשדשה בכפכפיה לעבר החדרון הקטן בקצה הדירה השכורה 'שלהם'. היא ובנה היחיד התגוררו בה פחות מחצי שנה על דמי שכירות, שסוניה לא עמדה בתשלומם כמעט תמיד.
וכעת משעמדה למול מכונת התפירה המטרטרת והילד המחויך, ליבה חישב להתפלץ.
"יוסקה, אבוי!!!" צרחה מעל ראשו סוניה והצביעה לכיוון הדלת המסורגת שמובילה אל החצר. "אתה ללכת בחוץ מיד, עכשיו!!!"
יוסקוש, זאטוט כמעט בן חמש, עיניים שחורות ותלתלים זהובים מעטרים את ראשו, בגדיו מקומטים ומוכתמים בבוץ, נמלט אל החצר תוך שניות ספורות.
ולאחר דקתיים הגיע לאוזניה של סוניה קול נפץ של כד חרס.
* * *
היא חייבת להביא את מגפיה אל הסנדלר השבוע. הגשמים אינם פוסקים ולו להפוגה של יום אחד. גשמי ברכה?
סוניה חשה ברטיבות הגוברת ברגלה הימנית ונאנחה בקול, "אההה… מה יהיה אתך יוסקה שלי, מה יהיה?"
אתמול, בין ירידת גשמים אחת למשנתה, פילח יוסקה הביתה ערימות חול רטוב שגזלו ממנה את כל תכנוניה לאותו ערב. כל כך התרגש הזאטוט מהגשם, והיא צריכה לשאת בתוצאות, לבדה. מאז שמוריס לא חזר הביתה, לפני שנתיים תמימות.
"ליוסקוש חסר אבא!" הייתה סחה לחברותיה עוד ברוסיה. "ילד צריך משמעת, גב חזק!"
אוה… בארץ מולדתה הייתה לסוניה משרה בכירה בבית הספר המקומי… כאן בארץ היא מאוד נהנית מהאוויר המחכים ומהאוכלוסייה היהודית הענפה. אך לא לכך ציפתה. כן, היא יודעת, ארץ ישראל נקנית בייסורים, אולם כל החלומות נגוזו. העברית שלה משובשת מהיסוד, כתוצאה מכך עבודה וכסף אין לה, וחברות גם כן.
ויוסק'ה הקטן הולך ומשתולל יותר ויותר.
בשנה הבאה תרשום אותו לבית ספר. יהיו לו חברים ולימודים ומשחקים, וגם שיעורי בית… ולה, סוניה, יהיה קצת שקט.
"גברת מרקוביץ'!" אויש, זו השכנה ממול, במעיל הצמר המחוטב והיוקרתי למראה, שמחייכת ושמחה וטוב לה תמיד… "מה שלומך?"
"הכל ביסדר," הרי"ש שלה מתגלגלת והיא רוצה רק לברוח מהמפגש המביך, לעגו עליה די והותר עד הלום, "ברוך השם".
סוניה ממששת את מעיל הפוך שלה. קרע קטן נפער בכיסו. כשתבוא לבית תתפור אותו במכונה, זו לפחות מצילה אותה וחוסכת ממנה הוצאות מיותרות, וגם מכניסה מעט כסף מהצד. היא מניחה את ידה על החור בטבעיות ומצפה לסיום, שהלוואי יגיע כבר…
"אז את שומעת?" כנראה לישראלים חסר חוש טקט מינימלי, כי הגברת הכבודה לא קולטת את קוצר רוחה… "הקטן שלי חוגג 'חלאק'ה' מחר ואתם מוזמנים… תביאי את הבן שלך?"
"מי? בן שלי, יוסקה?" סוניה מעבירה משקלה מהמגף הקרוע למגף השמאלי. קרררר….. היא נרעדת.
"אואה, אני רואה שאת סובלת מקור…" סוף כל סוף השכנה נהייתה אנושית. "להתראות!"
סוניה מהדקת את המעיל לגופה ואחר נכנסת בשערי הבניין הגדול של ארגון "חסדי עזרא". אישה אחת, כנראה מטעם הרווחה, ביקרה פעמיים בביתם. בדקה כל פינה, שאלה שאלות, חקרה ועשתה פרצופים. אבל סוניה החליטה כבר – היא תגדל את יוסקוש שלה בגפה, ויהי מה!
נכון שלפעמים, משהו כמו שלוש- ארבע פעמים ביום, היא צועקת על הילד כי הוא ממש מתפרע, אבל בסך הכל היא אוהבת אותו. זהו בנה יחידה!
אוי, כמה היא דואגת לו. יוסקה נמצא עכשיו אצל השכנה, בחלאק'ה הזה, וסוניה מנצלת זאת עבור סידוריה השונים. אבל היא לא מפסיקה לחשוב עליו, ודמעה נושרת מעינה ועפה עם הרוח.
יהיה מה שיהיה. יום יבוא והיא תהיה אימא מושלמת!
* * *
שמיים של אחרי שקיעה לא היו באותו ערב קריר. רק עננים אפורים וכבדים, וחושך. פנסי הרחוב טרם דלקו בשעה זו.
והיה גשם, המון גשם. טיפות כבדות- כמעט ברד- ניתכו על הגגות, החלונות, המדרכות והמכוניות.
הרטיבות בסלון בבית משפחת מרקוביץ' רק הלכה וגברה, והדלי התמלא. סוניה נטלה אותו ושפכה את תכולתו בשירותים, אחר הניחה אותו אחר כבוד במקומו, מוקף בסמרטוטים מצחינים, סחוטים.
ואז היא הביטה בשעון שעל הקיר. יוסקה טרם שב הביתה, והשעה מאוחרת למדי. ליבה האיץ את פעימותיו.
אומנם לא טוב לילד בבית, רע לו. יוסקוש ניחן במרץ בלתי נדלה, והיא זקוקה לכוחות מרובים בכדי לעמוד מולו ביתר סמכות- ומנגד באהבה גדולה. אוהו, כל כך קשה המשימה להיות אימא.
וגם אבא.
לפני כשעה נטל השובב את ערימת הבגדים אשר כללה בתוכה שלוש 'מנות' כביסה חורפית (יבשות!), מקופלות. ומה עשה אם לא העיף את כולן ברחבי הבית, מתבוססות בבוץ שליקט בכיסיו ובסוליות מגפי הגומי שלו?!
"לך מכאן!!!" היא צווחה. "לך ואל תחזור, פרחח!"
והוא ברח בדממה ובדמעות שליש אל הרחוב הצונן והגשום, לגופו אך קפוצ'ון. סוניה רצתה לרוץ אחריו ולומר לו 'בן שלי, אני אוהבת אותך, תחזור הביתה! אני סולחת לך על כל מעשי הקונדס. אני לא רוצה שתהיה ברחוב, קר ואתה עלול להיות חולה! שוב, בני…'
אבל היא כעסה נורא, ורצתה אפילו לתת לו מכה קטנה, אבל די לה שהילדון עזב את הבית ולה יש קצת שקט.
ועכשיו?
עכשיו ליבה הלם בפראות. הילד לא חזר הביתה מזה שעתיים! מה היא עושה? נטלה בידה ספר תהילים מהוה אבל לא הצליחה לקרוא, הלכה ברחבי הבית נסערת והפריחה לאוויר מלמולים חסרי פשר.
"אלוקים," החליטה לפתע לפנות אל בוראה אשר החלה להתוודע לקיומו לאחרונה. "אני סוניה, רוצה ליות אימא טוב, לא לצעוק ולרביץ ילד שלי… ילד צריך אהבה, חום. אין לי", היא התייפחה לפתע, קולות הברקים והרעמים התערבלו באוזניה ובכייה התגבר. "אני רוצה יוסקוש חוזר לביתה, אני לא יכול לחכות הרבה, קשה, קשה… תעשה משו, אלוקים!"
ואז ידה נשלחה אל מכונת התפירה וחטפה את מעיל הפוך הקרוע שלה, היא תאחה את הקרע מחר, כעת היא רק רוצה את יוסק'ה! היא יצאה אל הגשם השוטף בלעדי המטריה שלה, והחלה לרוץ.
את הגינה, מאחורי המרכז המסחרי הישן והמבנה הנטוש כבר סרקה. נשימתה נעשתה כבדה מרגע לרגע ורגליה כאבו. השלוליות התיזו על חצאיתה טיפות קרות ומגפה השסוע בלע הרבה מים. הגשם החל להתחזק והמטפחת לראשה הייתה כבר רטובה לגמרי. דמעותיה המלוחות נפלו והתערבבו במי הגשמים.
"אצלנו? השכנה מהווילה ממול, שסוניה אפילו לא ידעה את שמה, פערה את פיה לגודל בינוני, "לא! למה???"
ואז פרצה סוניה בזעקות "יוסקוש! הוא נעלם לי… יוסקה שלי!!!…" והיא פכרה את פניה בין כפות ידיה.
ילדי המשפחה הציצו בבעתה במתרחש וזו ציוותה עליהם להיכנס לחדריהם ומיד. "סוניה יקירתי," היא סגרה אחריה את דלת הכניסה ויצאה אל רוח הפרצים. היא אחזה בכף ידה של האם אובדת העצות. "קודם כל, חשוב מאוד לא לספר לאף אחד! העובדת הסוציאלית כבר הייתה אצלך, ועכשיו ששש…. שקט!" הניחה את אצבעה על פיה וירדה במדרגות הבית, סוניה דולקת בעקבותיה, לוחשת "לאיפה את ללכת? לאיפה???"
הן מצאו את עצמן בפתח ביתה של סוניה המופתעת, "כאן הוא להיות?"
* * *
הוא ישב מכווץ מתחת למיטת העץ שלו, רועד.
"יוסקוש שלי…" סוניה התיישבה על ברכיה, "אני לאהוב אותך! אני לא לכעוס לך על כל מה שאתה לעשות… אני לא רוצה אתה ברחוב, אני אוהבת אתה בבית, יוסק חמוד…" אימא של יוסקוש בכתה והוא הביט בה בעיניו השחורות ותלתליו הרטובים נטפו.
היא חיבקה אותו חיבוק של אמא!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
