אפרת מתחה את מיתרי הגיטרה והניחה את המפרט על המכתבה.
"טם – טם, ט-טם… טם – טם, ט-טם"… הצליל השתבח בהרבה.
היא ליטפה את המיתרים המתוחים בין אצבעותיה, הגיטרה השמיעה קולות בלתי קשורים.
כן… או לא??? לא… או כן???
כן!!!
היא רוצה!!! ויהי מה.
"אימא".
לבנה ישבה על המיטה ושזרה את המחט הגדולה האוחזת חוט צהוב לתוככי רקמת האפרוח שבידה. "כן, אפרתוש".
"אני לא רואה סיבה לומר 'לא'". קולה חזק, גבוה, ובינות מילותיה מתנגנת לה מלודיה תחת ידה הפורטת על המיתרים.
לבנה ענתה מתונות, "ואני לא רואה סיבה לומר 'כן', אפרתי". אויש!!! זה מגיע—
"אימא, אני גדולה", היא הניחה את כלי הנגינה האהוב עליה שרק הפריע לה עכשיו, קולה מפציר. "אני חיה בדור חדש, לא לפני שלושים שנה, אז את ואבא התחתנתם!"
"נכון מתוקה", לאימא שלה עולה כל מילה במאמץ עליון, וקמט דק נמתח בזווית עינה. "אבל יש דברים שאסור לנו להתפשר עליהם".
אפרת דיברה בקול נמוך, שפל. "תאמיני לי, אימא שכל החברות שלי היו שמחות להתארס עם כזה בחור! אני לא מבינה מה כל כך רע בו!" ייללה.
לבנה רכנה מעט ונאנחה, "לא מוכרח להיות רע, חס ושלום. די בזאת שאנו יודעים שקיים כאן חוסר התאמה השקפתי. ואנחנו רוצים את הכי טוב בשבילך, את יודעת את זה אפרת, כבר מארבע ההצעות הקודמות. וחבל לפספס, יש לנו נכון לעכשיו שידוך בול בשבילך! בן תורה אמתי!"
"כן", היא השפילה את ראשה השחרחר וקצוות שערה גלשו על מצחה. "שמענו…"
לבנה התעלמה מהמחווה האחרונה, ממשיכה להשמיע את משנתה, "אז בבירורים לא ידענו שהוא שואף להיות בנאדם שעובד יום שלם-"
"-וקובע עתים לתורה… אוף", שוב קטעה את דבריה בתה בת העשרים ושלוש בקול שקט, בכייני, "אני בחיים לא אתחתן עם שיקולים כאלו!!!"
לבנה גנחה.
מה עובר על הילדה??
***
"הפסקה??? לא מתאים לך, אפרת".
"נכון".
"אז את מעדיפה למתוח את החבל מאשר לקרוע אותו".
"את שמה לב היטב".
טובה מסובבת את האגרטל הכסוף, המונח על השולחן הסלוני שלהם, סביב צירו. בפעם האחת- עשרה, אולי. "דוידי, תפסיק למשוך במפה חמוד! אז את שומעת, אפרת?"
"כולי אוזן". אפרת חברתה לוחצת על כפתור הרמקול- אף לא אחד נוכח בבית כרגע, ממילא- ומתמתחת לאחור.
"אני לא אוהבת לחשוף את עצמי…" טובה נושמת עמוק. "אבל לטובתך אני אתגבר על החסימה שיש בליבי ואשתף אותך בסוגיה מאוד אישית".
"בטח תמציאי לי משהו עכשיו!" אפרת משתחררת מעט וחיוך על שפתיה. "תמיד ידעת ליזום רעיונות הזויים בתיכון!"
"תמיד גם ידעתי לא לשקר…"
אפרת שקטה לרגע, אחר פלטה, "על זה אין ויכוח".
"תודה שאת מאמינה לי".
"נו???" מאיצה בה אפרת, חשה כמו דוידי של טובה שמושך לה במפה לפעמים, כשהיא בשיחת טלפון חשובה. "די לציניות, אני ממש במתח!"
"אז בואי נתחיל בכותרת. הכותרת היא – 'לשכנע אותך'. אוקיי?"
"-לא תצליחי!" חתכה את דבריה אפרת.
"אני כן".
"את לא".
"כןןןןןןןן".
"לאאאאאא!!!"
הן צחקקו.
שררה דומייה קצרה ואז ניאותה טובה לדבר, "די, אל תהיי כל כך עקשנית, אפרת! אני רוצה לספר לך, שאומנם בעלי הינו אברך מן המניין, לומד בכולל ותורתו אומנותו…
אני שמחה להיות אשת אברך, באמת. אבל לפעמים יש לי טרוניות. איך אני מעזה להתלונן- אין לי מושג, זהו ניסיון מאת השם. אבל בין בני זוג קיימים טענות ומענות; למה הוא אינו לומד יותר? ומדוע הוא לא יודע הלכה פלונית? והיכן כל ההבטחות שלו ל'בית של תורה'? מדוע קולו אינו מתנגן בסלון? ו-"
"בסדר, בסדר", אפרת נושפת. "הבנתי את הרעיון"…
"תגידי, אפרת"… אוי, זה בטח הולך להיות לא נעים. "את יודעת לקראת מה את הולכת??? מי אמר לך שתקבלי אותו כמות שהוא ולא תתחרטי? מי אומר שההתפשרות שלך לא תתפוגג??? מי מבטיח לך שיספיקו לך שעתיים של לימוד בערב? מי יודע אם הריח עמו הוא יחזור הביתה יערב לאפך המדושן???" טובה כמעט צעקה.
"זה לא יקרה", קולה של אפרת נשמע בקושי מעבר לאפרכסת הטלפון. "אני מוכנה להכל. אני לא רוצה להיות רווקה בת ארבעים"…
שנייה של דומייה.
ועוד שנייה.
כמו נצח.
אפרת מושכת באפה. מקנחת אותו.
טובה נושמת עמוקות. האם דמיינה קול מרוסק מדבר אליה? האם היא חולמת, או שאכן, יבבה דקה נשמעת? האם היא הבינה נכון?
אם כן, אפרת פוחדת מהבדידות.
והיא שותקת. בעצם, צועקת. לעזרה נואשת.
***
"הוא ידע שזו לא 'עוד פגישה'…"
אפרת הייתה מחויכת מאוזן לאוזן, שלא כהרגלה.
אבל זה לא היה חיוך של שמחה. זה היה חיוך של הקלה. כאילו אי מי הוריד מעל כתפיה הצעירות של אפרת, מקרר גדול ממדים וכבד.
לבנה ומנחם ישבו מולה בפינת האוכל והיטו אוזן.
"הוא ידע שזה מבחן, שרוב הסיכויים נוטים לתשובה שלילית, כמו שאמרתם לו…"
"אהה".
"אז שאלתי אותו בשיא הפשטות 'תוכל לשנות שאיפה כזו? אם לא, אני אכבד את זה…' פחדתי נורא לראות את התגובה שלו…."
"נו???"
"והוא ענה לי בכנות 'אני לא חושב שאני בדרגה שלך. אני מקנא בך!' ככה הוא אמר!!! הייתי בהלם!!!"
אבא ואימא שלה חייכו חיוך רחב והביטו זה לזו.
"את בחורה מיוחדת, אפרת", מנחם שילב את ידיו על כרסו ונשען על מסעד הכיסא בנינוחות, מחוייך. "יש לך שאיפות חזקות. אמתיות."
"לא סתם את הבת ש-ל-נ-ו…" הוסיפה לבנה בחיוך ענק, ונדמה היה לאפרת בת הזקונים, כי הקמט בזווית עינה של אמה נעלם כלא היה.
הייתה שתיקה ואבא שלה נקש על השולחן קצובות.
"אבא", בתו הקטנה הסתכלה עליו.
"ואימא…"
הם הביטו בה בציפייה.
"…אני רוצה לעבור הלאה."
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
יפה סיפור מיוחד במיוחד תפס את ליבי העובדה-
שמרוב פחד היא עמדה לעשות טעות שתכאיב לה.
זה מה שכותב הר שלמה וולבא:"ברגעים קשים לא מבצעים החלטות".
יישר כוח גדול לסופרת הנכבדה,
המשיכי לעשות חיל,