דרורה אצה אל הפעוט המיילל.
"אף אחד לא ניגש אליך, חמוד של סבתוש?" היא מרימה את תולי מהעריסה ונושקת ללחיו השמנמנה. "בוא. בוא נכין לך דייסה".
"אימא", חיים מביט בה בעיניים מכווצות. "עברה רק שעה מאז אכל את המטרנה שלו…"
"הוא לא אכל מספיק!" מאמצת דרורה את תולי אל ליבה. "תינוקות לא בוכים סתם, בן".
"אימא", קולו מתחנן, "את לא בעבודה…"
היא נעלמת מאחורי דלת המטבח השקופה.
מיכל מסתכלת עליו, נאנחת, ודוחפת עוד ביס לפיה של בת השנתיים.
דרורה מנערת את הבקבוק בחוזקה ובידה השנייה מערסלת את נפתולי המייבב. "די, די חמוד, הנה… הנה…"
אתמול סיימה לצלם את הלוקיישן האחרון לסרט של המפיקה שורי מלמלשטיין, כה מתיש זה היה. השחקניות חושבות שהן מבינות יותר טוב ממנה, הצלמות מפקששות, הצוות איטי כמו צב והמפיקה לוחצת ומלחיצה.
והיא? היא עושה הכל למען תהיינה תוצאות הבימוי- המושלמות ביותר עלי אדמות. נכון, היא רוצה לביים גם את המשפחה, הכלות, הנכדים, השכנים, הממתינים בדואר, המתרימים בדלת, הולכי הרגל… ואפילו את רופאת המשפחה. אבל יש לה כוונה טובה!
אז למה חיים, הבכור שלה, אומר לה כל הזמן: "אימא, את לא בעבודה"???
* * *
"את חייבת ל-ה-ר-א-ו-ת לצופים את הפחד…לא לא לא… לא ככה!" דרורה ניגשת אל השחקנית הראשית ומשלבת את ידיה. "ככה. יופי. עכשיו זה מושלם. דברי גבירתי…" היא מתנשפת וחוזרת אל עמדתה אשר מאחורי המצלמה. "אקשן!"
"מה 'אקשן'? עדיין לא-" הצלמת לוחצת שוב על הכפתור האדום. "יש תקלה קטנה… רק שניה…"
"שניה? את בטוחה?" דרורה פונה אליה. ידיה על מותניה ופיה קפוץ. "אין לנו הרבה זמן!!! השעה כבר ארבע וחצי, או טו טו השמש שוקעת!"
"מה אני אעשה?" ידה של הצלמת מתחילה לרעוד. "אוה הנה…"
"יופי!" מכריזה דרורה. "כבר חשבתי שלעולם לא…"
"מה פתאום?"
"ששש!"
אז בסוף יצאו סצינות מדהימות.
מרגשות.
סוחטות דמעות.
אותנטיות, כל כך מציאותיות!
אך… האם קיימת דרך יפה ונעימה יותר להפיק דרמה מושלמת שכזו, בימוי שיהווה הנאה לה, דרורה, וגם לצוות כולו?!
דרורה מניחה את בקבוק המטרנה על השיש, מנגבת את פניו של תולי בן החודשיים בחיתול ומלטפת את פלומת שערות ראשו. "הוי נכד מתוק שלי, כשתגדל גם אתה תאמר לי 'סבתא, כאן זה לא עבודה'… כמו אבא שלך?"
* * *
"שלום חמותי היקרה!" מיכל פותחת את הדלת לרווחה.
ריח עז ומתוק של 'ריצפז', חודר לאפה של דרורה. הרצפה בוהקת. "אפשר לדרוך?" היא צוחקת ומהדקת את תיק הצד הגדול בצבע החרדל, לכתפה.
"בטח, כבר חצי יבש…" מחייכת הכלה שלה ופותחת את דלת הכניסה עד קצה.
"לא לא לא, אני אחזור עוד כמה דקות…" החמות סבה על עקביה המהוקצעים. "אני לא רוצה ללכלך לך".
"סבתא הגיעה!" צצה משומקום אסנתי בחירת ליבה. "הבאת לנו מתנות?"
"שקט אסנת!" מתכופפת אליה אמה ונוזפת באצבעה. "תגידי לסבתא להיכנס, ואנחנו נכין לה קפה ונגיש גם עוגיות שאפינו אתמול ביחד!"
"טוב", בת הארבע משחקת בצמתה המוקפדת. אחר נוטלת את ידה של דרורה. "סבתא בואי!"
ודרורה נכנסת הישר למטבח בעקבות אסנתי. מיכל פוזלת אחר דמותה.
"את באמצע לנקות כאן, אני רואה", מכחכחת דרורה בגרונה. "או ש…?"
"אההממ… דודי, מספיק למשוך לאימא בחלוק!" מיכל מסירה מעל מותניה את הסינר המוכתם ומגישה לדודי מלפפון קלוף וחתוך. "קח מאמי… מנקה? דווקא לא. בסוף היום אני מקרצפת את השיש…"
"אה, עכשיו זה לא סוף היום?" דרורה מיישרת את השעון שעל פרק זרועה. "כבר שש וחצי. הילדים מקולחים?"
"עדיין לא, אני גמורה!" מיכל צונחת על כיסא במטבח, רוצה לבכות.
דרורה, כאן זה לא עבודה! תפסיקי לבדוק, ליישר, לתקן. די. את אימא של חיים, בעלה של מיכל הזו. לא בימאית קשוחה שמחלקת פקודות.
"אני אעשה זאת, את תנוחי!" ולפני שמיכל מספיקה לענות, חמותה נעלמת בחדר הילדים. "מי רוצה מקלחת של סבתא ראשון, ואחר כך סיפור?"
"אני!" "אני אמרתי ראשונה!" "לא נכון!!!" "סבתא את הכי אוהבת אותי, נכון?"
מיכל פוערת את פיה. חיים יהיה בהלם.
* * *
"בסדר, נו, אז היא שאלה וחפרה…" חיים מניח את המזלג בצלחתו, תנועות ידיו מהירות, חותכות. "אמרתי לך פעם, עזבי אותה. אנחנו לא נתקן את העולם!"
"אבל לא סיימ-"
"אני לא רוצה לשמוע לשון הרע, מיכל", טון דיבורו יורד למרות כעסו. "זו אימא שלי! נכון שאת מבינה אותי?"
היא מהנהנת בראשה, שותקת למשך רגעים ארוכים. חיים ממשיך לאכול מהסלט העשיר.
"משהו שונה היום?" הוא שואל פתאום. "קרה משהו גרוע?"
"לא, להיפך".
"נו?"
"אני לא רציתי לספר לשון הרע".
"באמת?! אויש, סליחה. אני כל כך רגיל להפסיק את השיחות הללו", חיים מניח ידו על ליבו. "מחילה".
"בסדר. אימא שלך כל כך עזרה לי היום!" עיניה של מיכל נצצו. "יש לה פשוט לב זהב…"
"באמת?" חיוכו דמה לחמצוץ מסוכר בצורת בננה. "במה לדוגמה?"
"קילחה את הקטנים, סיפרה להם שני סיפורים ארוכים, שטפה לי כלים…" מיכל נשמה עמוק. "את האמת, כמעט תמיד היא עושה את הפעולות הללו.. אבל היום זה היה שונה. כאילו… ממקום אחר!"
"תסבירי," חיים רכן קדימה.
"אהבה. עזרה. לא הרגשתי שאני 'לא בסדר', אלא שפשוט 'לא הספקתי'…"
"אני שמח". חיים התרווח לאחור והניח ידיו על כרסו.
* * *
הרוח נשבה על פניהם המיוזעות והעיפה את מפת הניילון שוב ושוב.
"למה לא הבאתם קליפסים? זה דבר בסיסי!"
מיכל נאנחת בדממה ופותחת את קופסת הצ'יפס. "חיים, רוצה קצת?" הוא מסרב.
"לא נורא", היא שומעת לפתע את אימא של חיים נמלכת בדעתה, "נסתדר גם ככה, זה חלק מהחוויה, לסבול. לא?"
מיכל, חיים וגם אבא שלו, צוחקים בקול.
מיכל אומרת: "יש לך חוש הומור, אימא…"
השמש הקופחת משחקת ברוח הקרירה, מעיפה את מפת הניילון שוב ושוב.
תולי מיילל ודרורה שואלת: "מה מציק לו, מיכלוש?"
© על פי חוק, כל הזכויות שמורות לפנינה ריימונד pninar832@gmail.com
שימוש כלשהו אסור ללא קבלת רשות מהמחברת בכתב!!!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
