בס"ד
"אני לא מאמין שאני מובטל. מובטל!"
נתן הליט את פניו בין ידיו וחש איך פניו הסמוקות סופגות דמעה ראשונה.
הוא נשען בידיו על גבי הכיור. מול המראה אישר לעצמו תדיר, לפרוק את תחושותיו השליליות, ותסכוליו.
לנוכח רעייתו הראה פנים שוחקות. היא הבינה לליבו, ולדידו לא היה טעם להכות על חטא בפניה, וודאי שלא להיכנס לעצבות ולדבק את משפחתו באווירת הבלבול.
"אבא!" קרע קולו של מושמוש את חוט מחשבותיו, מלווה בתפיפות רגליו. "תראה מה ציירתי!"
נתן יצא לעברו.
"מה ציירת כאן משה חמודי, חירטוש?" הוא צבט את לחיו של הילדון המתולתל בחוזקה. "החירטוש הכי יפה בעולם!"
"איה!" זעק בן השלוש ומיהר לתקן את רשמי הציור על אביו: "אני ציירתי את אבא לומד תורה!"
נתן שתק לרגע. "אתה לא מפריע לגננת בריכוז, נכון?"
מושמוש הביט באביו בעיני עגל, והנהן נמרצות.
אבל העיניים של אבא שלו כבר לא הסתכלו עליו בחזרה.
הן בהו לעבר נקודה רחוקה.
* * *
"חחחחחחח"….
עוד מטוס נייר עשה את דרכו בטיסה ישירה אל עבר לוח הכיתה, מלווה בקול צחוקם של ילדי הכיתה.
הטייס לא ישב בתא הטייס.
לשם שינוי הוא ישב בטור האמצעי בספסל הקדמי ביותר, הכי קרוב אל המורה, ועסק בתכנון מעשה הקונדס הבא שלו.
"נתי," הרב שטיין עמד פתאום ממש סמוך לשולחנו, והעיף מבט חמור בערימת הניירות המקומטים. הללו נחו אחר כבוד על גבי השולחן הירקרק בערבוביה. "מטוס או אנייה, הא?!"
"את המטוס כבר זרקתי, הרב," ענה נתי בקול רם. "עכשיו אני מכין בכלל פינגווין!"
הרב שטיין חרק שיניו וגחן לעבר נתי שהתכווץ במהרה על מקומו. "הביתה עכשיו!" והוא נטל את הנייר המקופל וקימט אותו.
"…ואין חזרה בלי ההורים!" הוסיף, כשנתי בהיר השיער עזב באדישות את חדר הכיתה.
"עוד הפעם, נתן שלי?" אימא חיבקה את כתפו ונאנחה מעמקי נפשה.
אכן, זו הפעם העשירית לפחות מאז התחילה השנה, לפני חודשיים בלבד.
נתי השפיל את ראשו. הם צעדו לעבר המטבח.
"אבא ואני רשמנו אותך לחוג ספורט כי אנחנו אוהבים אותך", אמרה אימא תוך כדי שהיא מגישה ארוחת צהריים מוקדמת לבנה השובב. "אנחנו רוצים שתיהנה ותשתמש בכישרונות שבורא עולם נתן לך, כמו המרץ והעשייה, אלו תכונות יפות שלך, נתן. לא סתם קוראים לך נתן…" צחקה, ונתן חייך.
"תודה רבה על הארוחה אימא," הפטיר הילד, בירך והחל לאכול במהירות.
"לאט לאט חמוד! שתהיה לי בריא…"
"מה אני יעשה אימא? אני אוהב אוריגמי!" הוא הכניס עוד ביס לפיו ומלמל: "אני רוצה להירשם גם לחוג אוריגמי, או לא-יודע-מה… אני לא אוהב לשבת בשיעור כמו פסל ולהקשיב!"
שלושת אחיותיו הקטנות של נתי נכנסו בסערה הביתה, וקפצו על האח הבכור מכל עבר, כך שלא נותר לו זמן מיותר לחשוב על הנושא.
בלילה אבא ואימא דיברו הרבה זמן מאחורי דלת המטבח הסגורה. נתי עמד מאחוריה והאזין לחילופי הדברים. משנתפס ביקש כוס מים ונשלח אחר כבוד למיטתו.
את ריצתו היחפה ליוותה אנחתו הכבדה, המיוסרת של אבא.
והאנחה הזו מלווה את נתן עד היום. כואבת ומהדהדת בראשו הבלתי מרוכז כל אימת שקורה דבר מה הקשור לכך. לדוגמא; שמעון החברותא היום.
"אוי להן לבריות מעלבונה של תורה, אוי לבריות, אוי אוי אוי… שמעת על זה כבר?" שמעון הניף את ידיו במרץ ותוכחתו נשמעה באוזניו של נתן כהדף של עשרות רקטות מתפוצצות ברצף. "בן תורה, שאוהב את התורה, לא יוותר עליה בשום פנים ואופן! הוא יילחם עד כלות הכוחות!… יש לי ספר שמדבר על מעלת לימוד התורה… איי איי איי איזו מתיקות! שמע נתן, אתה חייב לקרוא או- "
-"סלח לי שמעון, אני חייב לזוז". תנועות ידיו של נתן היו נמרצות וחותכות, כאילו רצה לחתוך את האוויר. הוא קם ונטל את מגבעתו בידו.
"קשה לשמוע מוסר, קשה…" הפטיר שמעון ונתן האדים עד צוואר. אחר נעלם בתוך שניות ספורות.
* * *
"הרב אני לא יכול יותר!!! אני כל כך רוצה ללמוד, אבל נולדתי ככה. אולי אעבוד יום שלם וזהו? קשה לי להתרכז בלימוד… אני כבר לא יודע מה בורא עולם רוצה ממני! אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה!!!…" דמעות חמות זלגו על לחייו המזוקנות של נתן ומשם על ידו המרגיעה של הרב.
"אתה כל כך צדיק, נתן! ועמך כולם צדיקים… אוי, ריבוינו של עוילם, תראה את בנך יחידך אשר אהבת, נתן, שכל כך חפץ ללמוד את תורתך הקדושה! נתן, תמשיך בדרכך ואל תרפה. אל תקשיב לכל המעלילים עליך עלילות שווא! אתה רוצה. אני מרגיש את זה עליך, ואתה דובר אמת! הקדוש-ברוך-הוא יעזור לך להיות חזק, אל תישבר!"
הצביטה על הלחי החזירה את נתן לחיים.
הוא הרגיש את ידו של בורא עולם מחזיקה את אצבעו הקטנה, ומוליכה אותו צעד אחר צעד לעבר המטרה. הוא ראה את המטוסים הלבנבנים מתעופפים בשיעור גמרא ואת אניית הנייר שטה בשלולית המים בידי ילד בלי מגפיים, רטוב עד לשד עצמותיו, צוחק ומתרוצץ וכועס, מאוכזב ושמח, עצוב ומרוצה.
והיפראקטיבי.
הוא נשאר אותו נתן, אבל עכשיו הוא לא עוד נייר אוריגמי מקומט…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
