המים הצלולים ניבטים אל ג'ייקוב.
הלה דוחף את המכשיר הסלולארי אל כיסו ונושף.
העלטה ירדה זה מכבר ורק גופי התאורה הפזורים הפיצו אורם.
לצדו יושב אייב, מפטפט.
הילדים מתרוצצים מהנדנדה אל המדשאה ומבריכת המים אל פינת האוכל, חוטפים עוד חתיכת במבה או כוס משקה קולה קר.
קולות צהלה ממלאים את החצר.
"נו?" אייב ממרפק אותו. "אז תשקיע בה או לא?"
"במי???" ג'ייקוב תוקע בידידו עיניים מכווצות.
"אתה לא כאן היום", אייב לוגם מפחית ה'אקסל' שבידו ומניח אותה על השולחן הנמוך. "מה קורה לך?"
ג'ייקוב רק שולף סיגר קובני ומצית אותו.
* * *
"הלוואי הייתה לי וילה כזו, רכב שבעה מקומות ו'ירוקים' בטונות…"
משפטו של אייב הדהד באוזניו עת צעד על השטיח שבלם את רעשי עקביו. בידו השמאלית תיק הג'יימס- בונד, והחליפה הבוהקת והמגוהצת למשעי בידו הימנית.
"הי", המזכירה מגישה לו נייר לבן, "בוקר טוב אדוני!"
"מה זה?" הוא שואל קצרות ומציץ בדף.
"הגיע עכשיו בפקס. 'עבור המנהל' כתוב…"
ג'ייקוב פוסע לעבר חדרו.
"… אההממ… לאדוני יש טיסה היום, בשעה 13:40".
הוא מהנהן וסוגר את הדלת אחריו.
נועל אותה.
זהו. העצבות השתלטה עליו.
הוא, ג'ייקוב המיליונר האמריקאי האגדי והמאושר, מתחיל לפתח מרירות בחייו?!
בבוקר הוא מתקשה לקום מהמיטה, בצהריים יושב הוא במסעדה יוקרתית וליבו כבד עליו, בערב שב לביתו ללא כל חשק, לשתות את הקפה השחור הקבוע ולקרוא את העיתון מהבוקר, לאחר רחצה מרעננת.
לאן נעלמו לו כל ההנאות הללו כך פתאום? החיים שלו היו כה יפים ונחמדים…
ג'ייקוב זורק את החליפה והתיק המהודר על כסאו ומתיר את קישורי העניבה החונקת.
הוא מסיט את הווילון הכבד שעל החלון הרחב.
'עבור המנהל – אישי' נכתב בדף המפוקסס שלפניו. 'זה אני, אייב. השגתי עבורך רב אורתודוקסי, שעורך חוגי בית בנושאי מדע ואמונה, חברה, שמחה ושאיפות בחיים…'
מי ביקש רב? ג'ייקוב היה מעוניין בפרופסור למדעי האושר בכלל! הוא רצה לחייג לאייב ולצעוק עליו אבל הוציא מכיסו סיגר ופתח את החלון לרווחה.
מן הקומה החמישים וארבע שבגורד השחקים, נראו האנשים למטה יצורים אפסיים וזעירים.
וממעל? העננים האפורים והכבדים מכסים את מלוא אופק השמיים, קודרים.
אך שמש מאירה מציצה לפתע, מחממת ומלטפת.
ובעיקר מאירה, באור צהוב ורך, את מרכז העסקים הסואן.
* * *
ה'רב' היה נראה צעיר מאוד.
מגבעת שחורה, חליפה קצרה, זקנקן שחור מסודר לסנטרו ובידו תיק קטן.
"ברוך הבא הרב צוריאל!" קידם את פניו ג'ייקוב ביראת כבוד.
"קרא לי צוריאל", חייך הרב. "אתה הוא בעל הבית?"
ג'ייקוב פער את פיו. האיש הצעיר דיבר כאחד האדם. כמה קליל ונחמד הוא! אפילו תקע את כפו בכף ידו…
"כן, בוודאי. כנס!"
ג'ייקוב הגיש לו כוס תה מהבילה והתיישב לצדו, מסדר את הכיפה הלבנה לראשו. ליבו הלם במהירות.
מסביב התאספה כמות נכבדה של שכנים ודיירים מהשכונה הסמוכה, וההמולה הייתה רבה.
"טוב", הרב הצעיר קם על רגליו. "נתחיל".
דממה הושלכה בתוך הבית.
* * *
השעון המעורר לא נתן לג'ייקוב מנוח.
הוא חפץ להשתיקו ולהודיע למזכירה כי אינו חש בטוב היום ואינו מתכוון להגיע בשום פנים. ושיסתדרו בלעדיו!
אבל אז נזכר במילותיו של הרב צוריאל וחיוך נפרש על פניו העייפות.
הוא היה מותש יותר מכל השבוע הקודם. אך כוח נסתר, עלום וחדש, ננסך בדמו.
הוא זינק מן המיטה כפנתר ופנה אל השידה, אך החליט לסור לרגע אל הכיור. הוא שטף את ידיו לסירוגין.
הביט במראה, הפריח נשיקה כלפי השמיים. "אבא שלי בשמיים! איזה כיף לי, אני יהודי!" צחק. ומיהר למחות דמעה שבצבצה בזווית עינו.
© על פי חוק, כל הזכויות שמורות לפנינה ריימונד 058-3211832 | [email protected]
שימוש כלשהו אסור ללא קבלת רשות מהמחברת בכתב!
5 תגובות
אהבתי
קצר וקולע!
יש לך כתיבה יפה מרתקת וסוחפת את הולכת לכבוש את המדפים!!מאחלת לך הרבה הצלחה!!
תודה על המחמאה!!! 🙂
חזק,השעה מאוחרת עכשיו אבל לא התאפקתי מלקרוא עד הסוף,תודה לך:)
תודה לך!