אלוקי המראנוס שמר עליהם

 

הגביר אלפונסו פתח את דלת הכניסה לבית בסערה, פוסח על הנקישות המנומסות והחיוך הרחב, השגרתי. ללא שהות נעל אותה מאחוריו פעמיים והורה בידו לילדון הישוב על השטיח המפואר. "לחדר, מִיוֹ ליאון!" לרגע חש גנרל קשוח. "בבקשה חמוד", הוסיף חיוך מתקן לדבריו, ללא הצלחה.

ליאון נד בראשו ורץ לחדרו אחוז אמוק, סוגר אחריו את הדלת בנקישה.

אלפונסו קרס על כורסת עור שמנה. כנף בגדו התנפנף ברוח הקרירה שפרצה מהחלון, והפיל את העציץ המעוצב שעל הרצפה. הלה נשבר לרסיסים ופרחיו התפזרו, נרטבים מהמים הניגרים סביב.

ריינה מיהרה לעברו, "אלפונסו יקירי!"

"ריינה, אין זמן לשטויות. נוֹאַי!" התרומם ממקומו והתייצב נגדה. מבטה קפא ונדמה כנרות שעווה דועכים, שואלים. לא רצתה לדעת.

הוא הנהן, מרכין ראשו.

עיניה של ריינה החלו להתרוצץ מן הדלת אל החלון הפתוח לרווחה. נוף פרוע נשקף בעדו. היא רצה והגיפה את התריסים ברחבי הבית, מוודאת שהדלתות מוברחות היטב.

"מה אתה הולך לעשות? מה עושים?" היא אחזה בליבה וצבע פניה הפך כמעט שקוף עודה מבוהלת.

"בורחים", ענה בשפה רפה, אך גופו היה דרוך לקרב. "אֶל נוֹצֵ'ה! כן, עוד הלילה!" סוף כל סוף הניח את תיק העבודה שלו מידיו על הרצפה. חבטה עמומה נשמעה.

"ועד הלילה?" עיניה נפערו, שוב הגניבה מבט אל הדלת ונרתעה.

"בּוּאֶנוֹ, אז נימלט לאור היום, ללא סיוע מקצועי, והזוג לבית מרטינאס מאוד "יעזרו" לנו… וגם ישמחו לתת 'להם' מידע, תמורת-"

"אנתנדי! די. הבנתי!" קולה החל לייבב, "אבל הם מהירים מהלילה, אלפונסו…"

בעלה פנה אל הוויטרינה. "יש כמה דברים לסדר. אין זמן… לפני שג'ודי תגיע מבית הספר, אם…"

"ששש…" השתיקה אותו ריינה. "הוי, ג'ודי, רק שתגיעי בשלום…"

אלפונסו שלה מהמדף העליון מפתח חלוד, מוכר עד מאוד. אשתו הביטה בו בשאלה. הוא הנהן תוך צעידה חרישית. צלילי פסיעותיו נדמו באוזניה של ריינה כמהלומות פטישים וגרזנים, המהדהדות ברחבי המדינה הארורה הזו, ספרד.

לפתע חזר אלפונסו לאחור, לחש במהירות: "ריינה יקרה, אנא ארזי מעט ציוד הכרחי".

"טוב. בּוּאֶנוֹ", היא נענעה ראשה בחוזקה ושיניה נקשו זו לזו. כל הרכוש והזיכרונות יישארו כאן, הכל! דמעותיה פורצות ללא שליטה ומטשטשות את שדה ראייתה. רגליה כבדות כעופרת, בקושי נשמעות לה. ליאון וג'ודי, איך ישרדו הילדים את הבריחה? היא מורידה תיק בינוני מהארון.

"טוק-טוק, טוק. טוק". שמא אף את הקוד המשפחתי 'הם' יודעים כבר? ליבה איים להתפוצץ מאימה. לברוח למרתף? לבדוק? להתעלם? הם עלולים לשמוע את פעימות ליבה המפרפר, ואלפונסו לא כאן! הצילו!!!

ריינה מחניקה את נשימותיה הקצובות, מתנשפת בדומייה ומציצה מבעד לחור הדלת.

"ממא, סוי יוֹ!"

"באן. היכנסי ג'ודי, מהר!!!" וסיבבה את המפתח שלוש פעמים.

"אולה, ממא!" חיוכה של בת ה-19 נעלם כלעומת שבא, היא סקרה את הבית ההפוך. "מה קרה היום?"

ריינה החלה לפתוח ארונות בחריצות אך בדממה.

"לא! מתי זה קרה?" קולה היה חטוף, דואג. היא רצה הלאה, "מתי יוצאים?"

"הלילה. וכעת עזרי לי בבקשה!"

ג'ודי סייעה לאמה.

אבא שלה הופיע בפתאומיות. "אני יוצא. סָלוּדוֹס!" הניף בידו קלות, נטל את כובעו הנצחי ופנה לעבר הדלת.

"לאן???" זעקה ריינה.

"ששש… אימא הירגעי", מילותיה של ג'ודי היו רכות, מתחננות. "ואבא, זה מסוכן!"

"על מנת שנצא בשלום, אני חייב ליצור קשר עם כמה אנשי מקצוע מחתרתיים. אין לנו ברירה, נערתי. אם לא אעשה זאת- כיצד יידעו הם לבוא הנה?" הוא היטיב את מעילו, חיוכו עצוב מתמיד. פתע נמלך בדעתו, שב על עקביו ואץ לחדרו של ליאון המשחק, פתח אותה בתנופה ונשק למצחו. ליאון תהה כאשר הבחין בעיניו המלוחלחות של אביו, אך שתק.

"בשורות טובות".

"אלוקי המראנוס ישמור עליכם", בירכה אותו ריינה רעייתו בלחישה, טרם נעלם מאחורי דלת העץ הכבדה. דמעה מלוחה חדרה אל פיה.

* * *

קרן אש אחרונה נאספה אל חיקה של שמש סביליה הספרדית. אלפונסו נפרד ממנה בליבו. בפעם הבאה שייחשף לאורה, יהיה רחוק מכאן. עוד כמחצית השעה תארך דרכו המעייפת, ובבית החם מצפים בדריכות ובחשש בני משפחתו האהובה.

פרנסיסקו לא יסבול איחור של דקה מצדו. אכן צדק הנוכרי, ארוכה הדרך.

בחצר הבית הסמוך נבח כלב אימתני, הציץ מבין הגדרות, צבעו שחור והוא קשור בשלשלות ברזל על יד השער. על קירות הבתים נעו צלליות העצים ובלבלו את אלפונסו בדרכו.

"הלילה ירח מלא!" הזכיר לעצמו כאשר כבר שררה עלטה.

וזה עומד לרעתם. "הכל לטובה, הכל לטובה!" רק שפתיו נעו וקולו לא נשמע.

לפתע ליבו פסק מפעום. לא!!!

הוא הגביר את קצב פסיעותיו. ייתכן שהוא חושש מדי? שמא מאורעות היום החולף נתנו בו אותותיהם?

פזילה לאחור התירה את ספקותיו. זה הכומר האכזר, ללא כל פקפוק. ומאחוריו שני אינקוויזיטורים נכבדים. אוי!

הפער ביניהם קטן, אין מנוס מלתת יחס פעוט, ולאחר מכן ינוס על נפשו. להתעלם כרגע יהיה יותר מדי מסוכן. ומחשיד.

"האב מרקו!" אלפונסו סב לאחור וקד קידה עמוקה, שערות ראשו הארוכות גלשו על פניו והאפילו על שדה ראייתו. כמה מהן אף דקרו את עיניו.

"הו, אלפונסו יקירנו…" הכומר בגלימה הכהה דיבר באיטיות מוגזמת, וחיוכו דמה לפני דוב העומד מול טרפו בארוחת הערב. "מה מעשיך כאן בשעה זו, ידידי?" והוא הניח ידו על כתפו של אלפונסו.

"בֶּרְבֶּרָה, אשתו של פראנדו ידידי, נפלה למשכב", הלה נשם עמוקות ונאנח, מנסה להסתיר את הרעד בקולו. "ועתה הולך אני לבקר משפחת החולה", סיים בחיוך עקום.

לפתע תפס הכומר בדש בגדו בכוח. "אתה משקר!" סינן מבין שיניו החסרות, והורה באצבעו למפלצות רעולות הפנים שניצבו מעבר לגבו.

זהו. עכשיו או לעולם לא. למות במרתפי העינויים או להישרף על המוקד.

או לעשות משהו. כאן ועכשיו!!!

אלפונסו עקר את גופו מבין ידיו של הכומר מרקו ופתח במנוסה מטורפת לכיוון הנגדי. לא הביתה, זה ברור. אז לאן? גמר אומר בליבו להחליט על כך מאוחר יותר. בינתיים לשעוט, לרוץ, לתעתע את הרודפים!

הוא דהר כברדלס שלא השביעה את רעבונה מזה יומיים. תמיד היה מושלם בריצה, אך הפעם… הפעם זה לא זה. נחרותיהם של הדולקים קרבו לאוזניו. "תעצור מראנו!" אחד מהם צחק תוך כדי התנשפות. "מה ייצא לך מזה? הבריחה שלך היא רק הוכחה שאתה יודא, טפו!"

"ריבונו של עולם, הפר עצת אויביי, למען מצוותיך ותורתך הקדושה! אני רוצה להמשיך לקיימם!!!" רצה לזעוק, אך שתק. רק ליבו התפלל בקרבו, והוא הגביר את מרוצתו. רגליו רעדו, שריריו רפו זה מכבר ובהונות רגליו קפאו.

הם היו מהירים ממנו, וחזקים. פסע היה בינו לבינם וכמעט שהדביקו את הפער.

משמאל ניצבה גדר תיל של המפעל העירוני הגדול.

המוצא היחיד.

גם אם תעלה לו בדמים מרובים, אין אפשרות אחרת. פרנסיסקו לא יבריח אותם הלילה, אילו לא יעשה יגיע אליו בשעה הקרובה, בכל מחיר. הוי אלוקים, נווט דרכי!

אלפונסו טיפס על הגדר הדוקרנית כפעלולן, ידיו נשרטות וגופו זב דם. "קחח…" שרוול בגדו נקרע ובזרועו הימנית פצע נפער, מטפטף. מראש הגדר הגבוהה זינק אל תוך שיח דוקרני מעט.

"דנדו אסטו?"

"ביסטה?"

שני הברנשים ניסו לחקות את מעשיו אך לבסוף הרימו ידיים ונותרו מעבר למשוכה.

"יודא!!! לאינקוויזיציה יש דרכים אחרות, חה חה חה…"

אלפונסו התיישב מאחורי שורת שיחים עבותים וכהים, צמוד לצלע מבנה שזבל נערם סביבו וריחו היה בלתי נסבל. איפה הוא נמצא? נזכר, בתוככי המפעל. לא רחוק אל מקום המפגש, אך גם לא קרוב. בין המחשבות הרצות ניסה להירגע מנשימותיו הטרופות.

אך ברגע האחרון הצליח להחניק קריאת בהלה שעמדה להיפלט מפיו; על הקיר רחשו לטאות קטנטנות, שיירות נמלים, עקרבים. ועל הארץ, בין אבנים ועשבים שוטים, התרוצצו עכברים ושיחקו "מחבואים". אלפונסו עצם את עיניו לעת עתה ופניו התעוותו. עליו להמתין כמה רגעים.

לפתע שלף את שעון הכיס שלו, חש כיצד דמו יורד לרגליו. עשר דקות תמימות נותרו. לא! הוא לא יישאר בין כתלי ספרד הארורה, בין מרתפים חשוכים מטילים צלליות מאיימות ומכשירים מענים! הוא לא ייתן למשפחתו לסיים את חייהם הקצרים כאן, הוא לא ייתן לזה לקרות!

לא!!! הרים עיניו לשמיים. כוכב אחד נצנץ. אבא בשמיים, בידך אני!

אלפונסו התרומם וננער קלות, קוצים ונמלים דבקו לבגדיו אבל לא היה אכפת לו. הוא פשט את המעיל ואחזו בידיו.

לא לרוץ. לא למשוך תשומת לב מיותרת. אומנם המשוטטים בשעה זו ברחובה של עיר לרוב שתויי יין, אך הזהירות נדרשת.

הוא צעד בחופזה, חולף על פני בתים נמוכי קומה, נפרד מהם בעיניו ושפתיו נמתחו לבת-שחוק של תקווה. נזירים שחורים מיהרו בחשכת הליל, מאיצים את פעימות ליבו לסירוגין.

דקה נותרה.

פרנסיסקו היה שם, מעשן טבק במקטרתו, ורוטן ומקלל. אלפונסו חיבק אותו.

הוא היה האיש, שהוציא אותו ואת משפחתו מספרד המקוללת באותו לילה.

-סוף-

יש לך סיפור אישי? מעוניינת לשתף בדיסקטריות?

תכתבי לפנינה! היא תעבד ותביא אותו לעשרות אלפי הגולשות שלנו, ואת תרגישי שפרקת, ששתפת ושיש מי שמחכימה ממנו,

שלחי למייל: pninar832@gmail.com

דיסקרטיות מלאה!!