השבוע היה לי יום מאד עמוס. התחלתי קליניקה ב-08:30 בבוקר, וסיימתי אחה"צ כדי להכין לחם טרי ומרק חם לקבוצת הערב של הנשים בפרק ב' שמגיעה אלי. יום אינטנסיבי לכל הדיעות, ובכל זאת, הרגשתי מלאה בכוחות.
איך זה קורה?
במילה אחת – שליחות.
אנחנו שומעות הרבה על סדנאות למימוש עצמי, למצוא את היעוד שלך, לממש את הפוטנציאל, אבל אני מאמינה שכל מה שאת צריכה לעשות זה רק להקשיב. להקשיב ולראות לאן השם יתברך מוביל אותך.
לפעמים השליחות שלך נולדת בתוך החיים עצמם, כשאת עומדת במגפיים מכוסים בוץ ועומלת על חלקת השדה שלך. בזמן שאת מתמודדת ולומדת את השטח, באים לעזרתך כל הגנים שלך וכל התובנות שאספת וסיפור החיים שלך על כל גווניו והכלים שאספת. כל זה בא לקראתך וממש מבקש ולא נותן מנוח – תעבירי את זה הלאה.
אני רוצה להגיד/לכתוב את זה כאן, וזה חשוב לי, כי כשאני פוגשת נשים וזוגות בקליניקה ובסדנאות שלי, לפעמים הם חושבים שאני בעלת מקצוע ובתור כזו, אז אין התמודדויות ואני תמיד יודעת מה לעשות.
אז אני אומרת כאן שזה ממש לא ככה. (ואם אתן נעזרות במישהו/י כזה – תבדקו שוב)
את אף פעם לא יכולה להיות מוכנה באמת למצב בו תצטרכי להפרד ולפרק את הבית שלך, את אף פעם לא יכולה להיות מוכנה באמת לאובדן ולאבל שמגיע אחריו אחרי פטירת בעלך. את אף פעם לא יכולה להיות מוכנה לבדידות, להתמודדויות עם הילדים, עם הסביבה, לגעגוע. גם אם את כבר מטפלת באחרים ולמדת הרבה כלים ושיטות כבר שנים.
את גם לא יכולה להיות מוכנה לגמרי לרגע הזה בו את חוצה את הנהר לגדה השניה ומתחילה פרק חדש בחייך – הנישואים השניים שלך, ואל כל מה שמחכה לך שם. התמודדויות, מורכבות, ארץ חדשה לגמרי, שפה חדשה.
ובמצבים האלה, את מרגישה, לרגעים מסוימים, בין אם יש לך ניסיון בטיפול באחרים ובין אם את עוסקת בתחום שונה לחלוטין, שאת מאבדת תקוה.
אולי כך זה ישאר לתמיד? אשאר גרושה או אלמנה?
אולי הנישואים האלה לא יצליחו בכלל ואמצא את עצמי (שוב או לראשונה) גרושה?
אלו נקודות קריטיות בחיים שלנו, מכיון שהן מכתיבות, פעמים רבות, את הצעד הבא, את הפרק הבא בסיפור שלנו.
האם אתחיל או אמשיך בשידוכים והאם אני מאמינה בכלל שיכולים להבנות חיים חדשים וזוגיות אחרי המבול שעברתי?
האם נעשה צעד נוסף להתקרבות בינינו ונחזיק באמונה שנצליח בפרק החדש שבחרנו בו גם אם כרגע המצב לא משהו: הילדים לא מסתדרים עם בן הזוג/את לא מסתדרת עם ילדיו/הגרוש לא נותן לכם שקט/את רק רוצה שתעבור השבת/כל התשובות נכונות?
זה מרגיש לרגעים כל כך בודד, וקר, וחסר סיכוי.
בשביל לבחור להמשיך אנחנו צריכות להחזיק בתקוה. והיא חמקמקה לעיתים.
כאן, ודווקא בחורף, מגיע ט"ו בשבט לעזור לנו
דווקא בזמן בו העצים עומדים חשופים, דווקא בעיצומו של החורף הקר – אנחנו מברכות על הפירות, גם על אלה שלא רואים. עדיין.
ט"ו בשבט, חג לאילנות. היום שנקבע כראש השנה לאילנות משום שביום זה מתחיל השרף לעלות באילנות. כלומר, בתקופה זו של השנה מתחילים העצים להתעורר לחיים. עדיין אין סימני צמיחה. העצים בשלכת ואין אף רמז לפריחה. אבל השרף מתחיל לעלות בעורקים. את זה אנחנו חוגגים…
רעיון חדש, כוח חדש שעולה בנו, אמונה, תקווה. רגע אחד של הקשבה והכלה, מחשבה חמקמקה של תמונה מעתיד אפשרי של שולחן שבת כמו זה שהתארחתם (שוב), מחשבה אחת שיש לנו סיכוי להזדקן יחד, זה מה שנותן לנו כוח לצמוח. למעשה כל מה שאנחנו זקוקות לו הוא הידיעה שהנה, ממש ברגעים האלה, כשקר וחשוף והכי קשה לי בעולם – השרף, נוזל ההתחדשות והצמיחה עולה בתוכי, או בתוך הקשר הזוגי – גם אם אני לא מרגישה בכך כלל.
אבל כל כך קשה וכואב עכשיו. החיים מכים בי. אנחנו במשבר. איך אני באמת יכולה בכלל לחשוב על צמיחה?
ט"ו בשבט מלמד אותנו – שמספיק השרף הזה שיחמם את העורקים ומשם תתחיל ההתחדשות. מכל מקום אפשר לצמוח. האביב נראה רחוק – אבל יגיע ולצמוח מתחילים דווקא כשקשה וקר, כוח ההתחדשות קיים בנו תמיד ובכל מצב, גם כשאנחנו לא מכירות בו.
החודש הזה בא לחזק אותנו – שנדע כולנו – שהשרף כבר עולה בעורקי הלב של כולנו, בעורקי הקשר הזוגי, בעורקי המשפחה המתהווה שלנו.
ההתחדשות והרצון לפריחה והבשלה כבר נמצאת בתוכנו אנחנו, רק צריכות לזכור את זה ולרצות, לרצות לבחור בסיפור חדש, אנחנו רק צריכות שצריכות להאמין שעוד מעט יגיע אביב, שעוד מעט החורף יסתיים
ונחיה סיפור חדש.
ט"ו בשבט שמח ומצמיח!
מיכל כהן חי – מומחית לפרק ב'
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
