יום ה'לא' הלאומי | דסי זייבלד

יש לי הצעה לסדר, ממש הצעת חוק ואני חושבת שהיא חשובה מאוד.

צריך להמציא יום הלא העולמי.

כמו שיש יום השוקולד יום הדיאטה יום האמא יום האבא יום הקפה עם הקצפת ויום הקצפת עם שני דובדבנים – צריך להמציא יום שכולו לא. למה?? כי ממילא הלא מלווה את החיים שלנו ואולי כדאי וצריך לארגן אותו כדי שהוא יהפוך לחוקים ממש. ומעשה שהיה כך היה:

אז במסגרת זה שאני ממש עובדת נושא קריטי שנכנה אותו בשם "את לא צריכה להתנצל על כל דבר" נסעתי לחו"ל לחופש, ואיזו הפתעה לא התנצלתי!! ( יום אחד תלמידים נעשה שיעור גם על זה…) נסעתי כמעט בהפתעה, גיחה לא מתוכננת של כמה ימים של מנוחה והתנתקות שהיו נהדרים. בשל הסיבה שלא התכוננתי לנסיעה כמעט בכלל, לא עשיתי שיעורי בית על היעד שנסענו אליו לא ידעתי איפה נבקר, מה נראה, מה מזג האוויר ומה נאכל. אמרנו יאללה בבלה, נוסעים, מתנתקים, צוחקים, מדברים טוב, נהנים. אבל תכל'ס כשמגיעים ליעד כן רוצים לצאת לאנשהו וכן רוצים לראות איזה גבעה ירוקה או וילה דו משפחתית מתקופת משה רבינו אז ישבנו ביום ראשון וניסינו לתכנן מה לעשות אם ואולי. בחרנו את היעד המועדף, בדקנו במפה איפה תחנת הרכבת והתחלנו לצעוד בגשם זרזופי אירופאי שלא מפסיק לנצח, לכיוון המסילות שיקחו אותנו אל החלום. מאותו רגע השתבש כל מה שיכל להשתבש כפי שאמר מיודענו מרפי.

זה התחיל בגשם המעצבן, שכל טיפה בו רקדה לנו על הראש ואמרה לו. וברגליים המסכנות שלי שנלחמו בהחלקה על המדרכות הרטובות שצרחו לי לא. זה המשיך ברכבת הראשונה שקנינו כרטיסים והפסדנו אותה וכשראינו את הקרון האחרון מתרחק מאיתנו והבנו שפספסנו את הרכבת (אוללה, הצליח לי תרתי משמע ) הקטר שרק לנו לאאאאאאא בצרחנית מדוברת. על גבול היגיון הלא המיוחד של היום הלאלאי הזה, היינו על הקצה להפסיד את הרכבת הבאה. בסוף תפסנו את הלא בזנב ונסענו לעיירה היפה שהייתה היעד שלנו. ירדנו לעיירה מתוקה  בהרים, עם ביגוד קליל חצי קייצי של ארץ ישראל, אל תוך מזג אוויר חורפי וקור שנכנס לעצמות הלא יצא לנו בין שיניים רועדות קטוע ומשקשק (תנסו לעשות את זה בבית) ואז כדי להעצים את החוויה עלינו ברכבל לגובה 1400 מטר.

נכנסנו לרכבל ורוד ויפה שהתחיל לטפס על הר ירוק ורענן. מזל שהיינו נחמדים אל עצמנו כי בחוץ לא ראינו כלום גם משום ש זגוגיות הרכבל היו מלאות טיפות, וגם כי עננים נמוכים רכבו על מה שנקרא נוף והם היו הנוף שלנו. בגדול אני יכולה להאמין שיש שם נוף יפה, פעם אני אחזור לראות אותו בלי נדר. יצאנו בגובה 1400 מטר ועוד לפני שאמרנו לשומר שלום קפאו לנו האף והאצבעות. השטח היה ריק ושקט, לא היו תיירים, או אנשים. אפילו פינת קפה לא הייתה. היה רק קר וקר ולא ולא. מזג האוויר אמר לא, הנוף אמר לו ואת הכן היחיד ששמענו לחשה לנו הקרונית הבאה של הרכבל היורד למטה. אז הקשבנו לכן שלה ונכנסנו פנימה וירדנו למטה צוחקים ומאוכזבים.

המסקנה של היום הזה הייתה שיש ימים שהם "לא".

לא מובנה מראש. וככה צריך לקבל את זה – שיש ימים שהם לא מוצלחים. זה שהצלחנו לראות כבר בבוקר שמשהו לא מסתדר וצחקנו שזה הולך להיות "יום הלא"- עזר לנו בהמשך להמשיך לצחוק או לקבל את הלא ביתר קלות.

ואז חשבתי לעצמי שבעצם זה החיים.

הם המון המון כן, אבל מה שלא נוח, ועוקץ לנו ומעיר אותנו זה ה"לא".

כל מה שלא הצליח, מה שלא יצא לפי התוכנית, מה שלא מתאים לפרדיגמות שגדלנו עליהן, לחזון שציירנו לנו.

ואולי אם נצליח לקבל את זה שיש הרבה "לֹאים" ונכניס לחוק את יום הלא העולמי-  אולי אולי יהיה לנו קל יותר לזרום עם לא שתקוע לנו בגלגלים.

נו שוין, עכשיו צריך רק תאריך .

לדעתכם זה יכול להיות תאריך אחיד או שכל אחד יבחר לעצמו יום לא פעם בחודשיים שלושה? או פעם בשנה? או "יום לא" מודולרי עם השלמת שעות. או "יום לא" דינאמי להחלפה עם השכנים. או צבירה. אתם מעדיפים אותו מדיום או וול לא דאן? לשבת או לקחת? בדולר או בשקלים. מה שתבחרו. העיקר שנתרגל שלא הוא חלק אינטגרלי בכן……

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

בכל בית יש ריח מיוחד בערב פסח, נשמת אותו כבר? | דסי זייבלד הקשיים חונקים אותך? תברחי להם! | דסי זייבלד מכתב להשם: "רציתי לקנות חולצה ירוקה מהממת וויתרתי, סליחה שזה מעסיק אותי" | דסי זייבלד שלכת זה כואב. גם לגדול כואב. אבל להיות גדולים זה נהדר | דסי זייבלד לפעמים הם מבקשים מאיתנו 'לראותם בלבד' / ברכי שגב