טלי משיבה: האם חוסר קבלה עצמית נובע מחוסר מודעות?

"טלי, יש לי שאלה לחידוד – האם חוסר קבלה עצמית זו בעצם חוסר מודעות?"

שאלה מצוינת.

כי חוסר קבלה עצמית לא נובעת בהכרח מחוסר מודעות רגילה.

אבל כן יש בה חוסר מודעות לטוב שבי,

וגם חוסר הסכמה עמוקה לחיות בשפלות, במובן הפנימי של לסרב לקבל באהבה את החלקים הפחות זוהרים שבי.

אז מהי חוסר קבלה עצמית?

זו מציאות שבה אדם דוחה חלקים מסוימים בעצמו – רגשות, צרכים, תכונות, או חוויות –

כי הוא תופס אותם כלא ראויים, לא מספיק טובים, מביכים או חלשים.

התגובה הטבעית: לנסות להיאבק בהם, להסתיר אותם, לנסות, "לתקן" אותם בכוח

כדי להרגיש בעל ערך, אהוב, חשוב, שייך.

בפנים מתרחשת מלחמה שקטה.

הנפש חיה בתחושת חוסר שביעות רצון מתמשכת, שיכולים להתלוות אליה רגשות כמו בושה, אשמה, דכדוך, חרדה, קנאה ובדידות.

מטופלות רבות מתארות את זה כך:

"אני אף פעם לא מספיק." ורצות, שוב ושוב, אחרי ה"יותר": יותר מצליחה, יותר רוחנית, יותר חכמה, יותר יפה, יותר טובה.

כשלא מקבלים את מה שיש – נולדים עצבות וסבל.

והסיבה השורשית שאנחנו מתעקשות להיות מישהי אחרת?

אולי תפתיע רבות מאיתנו והיא: גאווה.

כן, גאווה בתחפושת.

כי כמו שאמרו גדולי החסידות:

"העצבות באה מהישות"

מהרצון להיות מושלמת, מהתפיסה שאין מצב שאני "פחות מ…".

והרגשת החסרון הזו שלי היא לא ענווה.

אלא יוהרה בתחפושת של ביקורת עצמית.

הענווה האמיתית יודעת:

אני בת של מלך, בתהליך.

ממש לא מושלמת, ובכל זאת שלמה. חוסר קבלה עצמית הוא פער בין מי שאני בפועל לבין דמות אידיאלית שיצרתי בראש.

ובתוך הפער הזה מתהווה העצבות. אני לא מקבלת את הרגש שלי, את הקצב שלי, את הגוף שלי, את הצרכים שלי ועוד ועוד– ונלחמת.

אבל המלחמה הזו לא מקדשת את ה’.

היא לא עוסקת בו בכלל, היא עסוקה בי.

והיא מתישה, שוחקת, ומדלדלת את כוחות החיים.

ולשאלתך:

 חוסר קבלה עצמית היא

• חוסר מודעות לטוב המהותי שבי – לזה שהוא גובר על הרע, שהוא מקור נשמתי, ולא תוצאה של מאמץ.
• חוסר הסכמה לחיות בשפלות פנימית – לראות שאני לא מושלמת, פגיעה, זמנית – ועדיין יש לי ערך אינסופי ושליחות אלוקית בעולם.

 וזו בדיוק העבודה הרוחנית-נפשית:

 שלב ראשון – זמן לחשבון נפש

שאלי את עצמך בכנות:

• האם יש בי עצבות שנובעת מאכזבה ממי שאני?

• האם אני חיה בתחושת "אני לא מספיק? אני לא כמו שחשבתי שאהיה"?
• אילו חלקים בעצמי אני לא מסכימה לקבל והאם אני מסכימה לראות אותם כחלק מהסיפור שלי ולא כפגם בזהות?

 שלב שני – תרגול ענווה אמיתית:

לא "אני כלום", אלא:

• "אני יצירה אלוקית בעבודה"
• "אני בעלת ערך שהקב"ה קבע, ללא תלות בהישג או משוב חיצוני"
• "ה’ ברא אותי כיצירה מדויקת, עם כל מה שיש לי וגם עם מה שאין לי , וכך בדיוק אוכל למלא את תפקידי בשלמות

 שלב שלישי – חמלה:

לא לרחם על עצמי.

אלא להתייחס לעצמי כמו שהייתי מתייחסת לחברה אהובה.

בעדינות, סבלנות ואמונה.

כשאני מפסיקה להילחם במי שאני,

נולדת שמחה פשוטה.

שמחה של מי שמרגישה בבית, של עצמה.

מי אני ולמה אני כאן בשבילך

שמי טלי קניג, אני מרצה לפסיכולוגיה יהודית וביבליותרפיסטית (M.A) בעלת קליניקה פרטית לטיפול נפשי במבוגרים מזה 15 שנה, ולומדת נצחית של עומקי הנפש ופנימיות התורה.

הטור הזה נולד בשבילך. לשאלות, התלבטויות, בקשת עצה בכל תחום שקשור לנפש.

מוזמנת לכתוב לי כל שאלה שיש לך – לא מבטיחה תשובות פשוטות,

כן מבטיחה שאקרא ואקשיב לעומק המילים שלך ואענה לך בס"ד מתוך כל הידע והנסיון שה' נתן לי.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"