אתמול הייתי בחוץ. ברכתי מכל הלב מתיר אסורים. איזה הרגשה מענגת זה לצאת לבחוץ, לאוויר העולם, אבל לבד. בלי ליווי של קרוב משפחה, בלי להרגיש ששומרים עליך כל צעד. לבד. ללכת צעד צעד חופשיה. להסתכל על השמים לא מהמרפסת הקטנה אלא מהרחוב.
יצאתי לקניות. תאמינו לי שהחוויה הזו הייתה משהו שלא תשכח ממני מהר כ"כ. רחובות עמוסים באנשים. מלאים בילדים, עמוס, צפוץ.
ואני, למה אני רגילה? לאותם פרצופים, למסדרונות ריקים. אני הולכת ולא מבינה מה הולך סביבי: מה, יש אנשים רגילים, שהחיים שלהם ממשיכים, מתנהלים רגיל ואני חיה בעולם מקביל לעולם של כולם…? אני צועדת ורואה את כולם קונים, מחייכים, משלמים, רצים להם במרוץ החיים, וגם אני ביניהם, מנסה להיות כמוהם. קונה, משלמת. מנסה להשלים את המרוץ. להיות חלק מכולם. מסתכלת ימין ושמאל, מה קורה כאן, מה הפסדתי בכל הזמן הזה שהייתי מאושפזת? איפה אני ואיפה אתם. למה אני מרגישה זרה לכם, למה אני מרגישה מנותקת, לא קשורה. למה אני מרגישה את כל הרגשות האלו?
אבל את האמת, שהיציאה לבחוץ עשתה לי נורא טוב. הקשר עם העולם החיצון העלה לי את המצב רוח, גרם לי להרגשה מאוד טובה. אפילו עצם הידיעה שאני כבר לא כלואה במחלקה, שאני יכולה לצאת, ושיש לי את האפשרות לצאת בכל רגע שאני רוצה. (לא בבקרים, אלא רק מהשעה שתיים ועד שמונה בערב )
אבל שלא תחשבו, שאם יש יציאות, ואם הכל טוב ויפה וחזרתי כביכול לנורמליות של החיים הכל מצוין. הכל רחוק מזה לצערי הרב. ואוי כמה שרחוק. רחקו מאוד.
אחרי היום הטוב שהיה לי אתמול הגל הכואב הזה שהגיע איכזב אותי מאוד. חבט בי בפרצוף. כאילו בא לומר לי באכזריות: "איילה, מה את חושבת לעצמך, שתוכלי לחיות בלעדינו, חחח אז טעית ובגדול, הנה באנו להזכיר לך שלא. ועכשיו תחווי אותנו חזק". ואוי כמה דקירות של כאב ללב. כמה מחטים לנפש. כמה צעקות שצרחתי בדממה העמוקה.
לא קל לי, לא פשוט בכלל. אבל אני מזכירה לעצמי בכל רגע. יש לי נסיון לא פשוט. בהחלט. אבל יש לי גם שליחות. קשה לי, שורף לי, כואב לי ברמות לא נתפסות. ותאמינו לי, כשאני כותבת לכן את זה עכשיו אני בוכה, כי אני בשיא של גל כואב וקשה. ואין לי כוח אליו, ואני רק רוצה שילך ממני. ואני כותבת ומנסה לחזק את עצמי ואתכן.
יש איתי מישהו למעלה עכשיו שכואב איתי יחד, אני לא לבד בכאב הזה. לגמרי לא. הוא הביא לי את הכאב, והוא גם מאמין בי, הוא לא סתם הביא לי את זה, הוא מאמין בי במשהו מאוד גדול. הוא מאמין ביכולות והוא מאמין בי בתוצאות. הוא כל הזמן נמצא לצידי. באהבה גדולה. מחכה לי, שאני רק אתקרב, שאני רק אגיע, שאני רק אפנה.
איזה גלות יש לנו, גלות הנפש. גלות של כאב, של מלא חושך. גלות של מלא הסתרה. גלות של מלא קירבה.
אני רוצה לשתף אתכן דווקא עכשיו, כשאני מרגישה ב"ה בסדר, ולא מתוך קושי, ברגעים מאוד קשים שעברו עלי, ברגעים של הסתרה ושל חושך. אני רוצה להתבונן על הרגעים האלו עכשיו, מתוך מבט מבין וחומל, מתוך מבט שאני כבר לא באותם רגעים קשים, אני יראה לכן מה כתבתי באותם דקות קשות שעברו עלי:
למה
למה החיים שלי ככה? למה החיים שלי אמורים להיראות ככה? כאלו שחורים? אפורים, מלאים בריק, בכאב, בבור עצוב? למה הלב שלי עכשיו כואב נורא, שותת דם ואין מי שיבוא לחבק אותו? למה אני צריכה להתמודד עם כל זה לבד? ואין מי שיבוא לאסוף, לנחם, לחבק ולהגיד לי שאני בסדר ולא לבד?
למה אני לא מבינה מה קורה איתי, אני חיה בפחד, מפחדת מעצמי, לא רואה כלום מבעד לחושך שלי.
למה אני צורחת בשקט? למה הכל דומם את עצמו? למה אני בוכה את הלב השבור שלי בדממה? למה? למה אין לי כוחות לכלום? למה בכלל אני ככה? למה אני לא מרגישה טוב? למה אני מרגישה ככה? למה אוף, למה? למה השם, למה? אין לי כוח. למה, אבא. למה אני ככה. למה? לא רוצה את החיים האלו כבר . לא רוצה לחיות ככה. מבטיחה לך. לא רוצה.
אז כן, בקטע מוזכרת הרבה המילה 'למה', אומרים שכיהודים אנחנו לא מרבים לשאול. אבל אני מתוך הכאב לא סיננתי ולא שמתי לב למה אני כותבת, פשוט כתבתי והוצאתי. ומותר לי, מותר לי להוציא את מה שהלב שלי אוגר. עכשיו, כשאני מסתכלת על הכאב הזה. אני עונה לו, ממבט אחר. ממבט אוהב. ממבט מבין: "שאני לא מבינה למה, אני הרבה דברים לא יודעת למה הם קורים, ככה השם עושה. ואנחנו התפקיד שלנו זה לא לשאול שאלות" אני יודעת שזה כואב ומאוד כואב אפילו. והצרחות האלו מדממות, והקב"ה בוכה איתן ביחד. זה התשובה שאני עונה לקטע הכאוב הזה.
אני לא נבהלת כיום, מלהסתכל לאחור, אל גלים מאימים, אל תקופות קשות, אני לומדת מהם איך לעבור את הזמנים הבאים, ואת הרגעים הקשים הבאים.
בעז"ה, שהשם ישלח לנו מלא כוחות לעבור את כל הגלים הבאים ושהם יהיו תמיד תמיד טובים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
