המצב שלי לא טוב. הוא מתדרדר ממש. אני מתפקדת כאילו הכל כרגיל, הולכת לעבודה, לטיפול, מדברת כאילו הכל נשמע אצלי מצוין. אבל בתוכי אני מרגישה גרוע. לבד. רגשות קשים ומרים, הם מתבשלים אצלי לאט לאט, עוד יום ועוד.
אני לא מתקשרת עם אף אחד, מתבודדת, לא מאמינה כבר באיש בעולם. לא מבינה מה עובר עלי.
לא יודעת למה אני מרגישה שאני שוב פעם לקראת משבר, היה לי איזה שבוע של עליה קטנה בגרף ועכשיו אני מרגישה שוב פעם ירידה.
נמאס להראות את עצמי חזקה עם הכוחות. אין לי כוח, פשוט אין לי כוח כבר זהו. נשבר לי כבר, שחור כזה. יש לי הרגשה מאוד חזקה שאני הולכת לקראת תהום אחת גדולה, מפחידה ומאיימת. האם זה יקרה? לא יודעת. יש לי איזה תחושת בטן חזקה שמשהו הולך לקרות ואני עם תחושות בטן מאוד מצליחה, בדרך כלל הן צודקות לצערי.
אני יושבת על הרצפה, על השטיח הלבן שלי שאני כ"כ אוהבת. אין לי כוחות. באמת שאין לי. די, לא רוצה לחשוב מחשבות חיוביות, לא רוצה לאחוז בתקווה, לא רוצה להיות חזקה, לא רוצה. די. נמאס לי כבר, אין לי כוח. רוצה להרפות. רוצה להניח להכל. נגמרו לי הכוחות. לא רוצה לשמוע לכל הדיבורים סביבי, הלב שלי נאטם.
היה לי איזה טריגר מאוד גדול שהציף אותי והכניס אולי לפאשבקים, הצפות ועוד. וזה מאוד קשה, הירידה הזו במצב הרוח, האכזבה הזו שהנה עליתי על גל טוב והתנפץ לי בפרצוף ושוב אני נוחתת לשחור.
את האמת שהיתה לי חרדה כל הזמן: 'מתי יגיע הרגע הזה', ידעתי עמוק בתוכי שהוא יגיע, אבל כשהוא הגיע אני מוצאת את עצמי מאוד לא מוכנה. אני מרגישה חולה, בכל הנפש, בכל חלקה בנשמה.
יש בי מילוני שאלות – בלי שום תשובות
אני אבודה, תשושה. שבעה כבר ממלחמות. לא רוצה להיות חזקה, נמאס לי כבר מהכל.
אני רואה כמה השחור נוכח, מראה לי אצבע גדולה: אני קיים ולא בורח. כאילו אני לא יוכל אף פעם להתגבר עליו, כמה שאני מנסה ותולה תקוות, הנה הגיעה האכזבה וניפצה באכזריות, ואין לי מה לעשות.
ואני בחוסר אונים מוחלט, ילדה קטנה שמסתירה דמעה, כלואה במבוגר גדול. וחיוך אחד עקום, מסתיר הכל בעולם האכזר.
רק צרחות שקטות, מספרות בקולי קולות, שבתוכי יש מערבולות.
לא רוצה את הסבל הזה כבר, לא רוצה את הכאבים המטורפים האלו. לא רוצה את החיים האלו. לא רוצה! נקודה. למה הסבל הנפשי הזה לא ניגמר? אני רוצה להפסיק אותו תכף ומיד. לא יכול כבר. הוא מטביע אותי. אני לא מצליחה לחשוב על כלום. הכל שחור. שחור. שחור.
אני לא יודעת כמה זמן יקח לגל הזה, הלוואי שאני ירגיש טוב מהר, אני כ"כ מקווה. כי בינתיים יש לי רק תחושות רעות. אין לי כוחות. זה מה שאני רק מרגישה.
כל פעם מחדש בזמני מצוקה, התחושה הזו מתגברת אצלי יותר ויותר. שהשם יעזור.
הקטע הזה נכתב בעבר אם אתן מודאגות.
כן, המצב שלי בהחלט היה לא טוב. ומאוד לא טוב. והוא לא ניגמר בזה. היו השלכות לבדידות, לכאב, לחוסר אונים, לייאוש הנורא. השלכות קשות. וקשה לי לכתוב לכן על זה, כי שילמתי מחירים כבדים וקשים נורא, בגלל הבחירות שלי.
וכן, זה היה ממצוקה גדולה ומחושך נורא. אבל סבלתי מאוד. ולסבל שלי לא היה מענה, לא ראו אותו, לא ראו אותי. הרגשתי לא חשובה לאיש. שאין לי למה לחיות.
היום אני בסדר יותר. עברתי את המשבר הזה ב"ה. אספר לכן בטור הבא מה קרה הלאה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
איילה קליין במדור חדש: נפש בהחלמה – מדור ללא מסכה מחדר האשפוז
ככה מרגיש דיכאון בלי שמש | איילה קליין בשיתוף ממחלקת הנפש
ממחלקה פסיכיאטרית לעולם 'נורמלי': "עכשיו זה רק אני כדי לעזור לעצמי, אין לי אף אחד"…
מתמודדת נפש: "אתמול יצאתי לקניות, וזה יום שאני רוצה לחגוג!"
קשה לקריאה: עברתי לדירת שיקום חדשה, חשבתי שהחלום התגשם ואז….
