תפסיקו כבר להיבהל ממריבות.
כן פשוט ככה.
מישהו בילדות הקדומה שלנו, לימדותנו שאסור לריב.
עכשיו – זה נכון. אסור לריב. זה לא טוב, זה סוחב בתוכו מילים קשות ורגשות מורכבים ופגישות לא נעימות עם עצמינו – או הסביבה של העצמינו שלנו. אבל משהו אחד לא הטמיעו בנו באותה אדיקות של הטמעת הרצון שלא יהיו מלחמות ומריבות; שכסאחים וחילופי דעות ומאבקים הם חלק אינטגרלי מהמציאות.
וכמו בכל דבר בחיים – אני מאמינה שהחיים הם רצף של סקאלות, כלומר מנעד או ציר מספרים או דרך מדידה – מהגבוה אל הנמוך או להפך. גם פה אני רואה שיש קו, מין גרף, שעובר בין הרצון הגדול שלא יהיו מריבות שזה קצה אחד של הסקאלה – לבין זה שהחיים בהכרח כוללים את האירועים הלא נעימים האלה וזה הקצה השני של הסקאלה. נדרש מאיתנו החכמים והלומדים בכל סיטואציה מורכבת כזו – למקם את עצמינו על הציר הזה, לבדוק היכן אנחנו עומדים כרגע, לאן אנחנו רוצים להגיע, מה יש טוב בזה מה לא טוב בזה וכולי. אבל אנחנו כמו אנשים- במקום לחפש את עצמנו על המדד – אנחנו מתנהגים כמו אנשים: נעלבים, נבהלים מגיבים באימפולסיביות או אפילו קופאים .
ובואו, רק כדי להושיב את זה במקום נקרא לזה בכותרת המרשימה: יסודות הקונפליקט.
עכשיו תשאלו את עצמכם שאלה: אם היה ברור לנו מראש שקונפליקטים כאלה ואחרים הם חלק הכרחי ממערכות יחסים ואינטראקציה בין אנשים, או אפילו היינו יודעים לצפות ולצפות מתי הם יגיעו או על מה הם ישבו, והיה ברור לנו שזה חלק מהתנהלות החיים – האם היינו נבהלים אותו דבר?!
קונפליקט בדרך כלל יושב על התנגשות בין ערכים כלומר – כאשר בין שני אנשים סדרי הערכים משתנים (ראובן רוצה א' ושמעון רוצה ב') או כשאצלנו בתוך עצמנו – מתנגשים שני ערכים חזקים או שכל ורגש. והאמת שקונפליקט מכיל כמעט תמיד מורכבות עמוקה, וכשמורכב לנו אנחנו נבהלים, וכשמעורב שם רגש אנחנו נפגעים, וכשאין לנו ברירה אנחנו לוקחים צעד אחורה ומתרחקים.
אבל דווקא בא לי שנסתכל על קונפליקטים/מריבות בצורה אחרת. ואני מתכוונת לכל סוגי מערכות היחסים: זוגיות, הורים וילדים, חברים, יחסי עבודה וכוליי.
ועכשיו אני מרגישה שאני הולכת להפיל פצצה: "איזה הפתעה החיים מכילים גם מורכבויות. איזה הפתעה אין אין חיים בלי מורכבויות. איזה הפתעה אפילו אם נברח מזה זה יהיה חלק מהחיים שלנו".
עכשיו בוא ניקח את זה לנושא שלשמו התכנסנו היום. גם ביחסי הורים וילדים – בפרט בשנים האחרונות – ובפרט בסיטואציה המורכבת שאנחנו נמצאים בה – כאשר ילד מוותר על ערכי הבית – יהיו התנגשויות. ואיך שרואים שזה מתחיל לקרות, המחשבות שרצות לנו בראש זה שהם יעזבו אותנו, שהם יפרדו, שהם ינתקו קשר. ואז דווקא כשמתחיל המטריקס הזה של המחשבות – הרשת הזו של קורי מחשבות העכביש שתופסת לנו את המוח ומבהילה אותנו – דווקא אז – צריך לנשום עמוק. לא לא ככה, עוד יותר עמוק, עד הקצה התחתון של הברך.
ולדעת שיהיו עכשיו קונפליקטים וזה חלק מהדרך!!
לדעת ולהתכונן.
ועכשיו אני מטילה עוד פצצה: "ויש לנו את רוב מה שצריך כדי להתמודד עם הקונפליקט" רק צריך להשאיר את הבהלה במרחק צעד ולא להכניס אותה פנימה – כמה שזה אפשר (אומרת לכם את זה אמא נבהלת, מבוהלת ומתבלבלת שלקח לה שנים לנטרל את הבהלה ואת הבלבול שבא בעקבותיה).
כי ביחד עם הבהלה באה הבלבלה ואז הרבה יותר קשה לפרק את הקונפליקט.
עם זאת, במסגרת זה שאנחנו יודעים שקונפליקט הוא חלק מהחיים והוא יגיע – אנחנו לוקחים מראש בחשבון שייתכן שיהיו פעמים שיהיו צעקות ומילים שאנחנו לא רגילים, והתנהגויות שלא כל כך נתגאה בהן, וגם מזה אנחנו לא ניבהל. כי נדע שזה יגול לקרות כחלק מהחיים.. וגם אם קורה שבעקבות כסאח, ילד בוחר לקחת צעד אחורה ולהתרחק, אז לא נחטוף התקף חרדה כי אנחנו שיודעים שזה חלק מהתהליך. אתם יודעים למה? כי בכסאח אחד שהיה לי עם הבת שלי ולא היינו בקשר זה, העצים לה את הזוגיות בצורה מרשימה.
בקטע לא כייפי שהיה עם ילד אחר – המרחק שנוצר נתן לו זווית התבוננות כך שהוא יכל להסתכל פנימה אל עצמו בלי הפרעות ולמצוא שם דברים שתוך כדי החיים הרוטיניים הוא לא יכל להגיע אליהם.
כי בנקודות האלה של המרחק, הם לומדים להגיע אל עצמם, לחזק מערכות אחרות, לחפש את התשובות שהם כל כך צריכים, ולפעמים דווקא מהמרחק הזה נוצרת קרבה מאוד גדולה או אל עצמם או אלינו. ויש סיכוי שזה לא היה קורה ללא הריחוק, ללא הקונפליקט, ללא הפיצוץ.
פעמים רבות במרחק של זמן הקונפליקט – המשבר- הוא "נקודת המשבר" מלשון לידה מחדש.
הפחד הזה שלנו שהם יעזבו, שהם ילכו שהם יפגעו שנשפיע עליהם כל כך לרעה עד שהם יקחו את הרגליים ויעלמו – משפיע עלינו שנתפקד מתוך פחד ולא מתוך ישוב הדעת ואז הם מפסידים אותנו על מיטבינו . יש לנו את רוב מה שאנחנו צריכים כדי לנהל את הקונפליקט הזה. זוכרים? וכמו שבעלי אומר הרוב טוב ומה שלא- יטופל. הרוב יש לנו ומה שלא נמצא דרך להשלים לנו.
וכמו שהיתה אומרת ספתא שלו כדי להרגיע מדנים וחסרים
ותגידו את זה בקול כזה של מתחת לאף, במנגינה ירושלמית עתיקה של הזקיינות מאונגרישע הייזער-
"נו, שוין, ילדים, מה שחסר לכם – שיבוא לכם….."
דסי זייבלד
מלווה הורים לנוער מתמודד
אמא מאמנת ומתאמנת
0502251886
[email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
