חשבתי הרבה איך להעביר תוכן על נושא השמחה, בלי שישמע קלישאתי ובלי סיסמאות. אם כי נכון הדבר שכשאת שמחה הכל ניפתח בפניך, וכן ששמחה והודיה הולכות שלובות זרוע, וכשמתחברים להודיה אז מגיעה תחושת ההתרחבות של סיפוק ושמחה, זה ככה.
הענין הוא, כמו שכולנו יודעות, שבפועל זה קצת יותר מורכב. כי שמחה היא לא פעולה חיצונית. והיא לא קונה סייסטמים יפים ועובדות משכנעות כי אם לא טוב לי אז לא טוב לי. אז אני לא שמחה מה אני אעשה? ריק לי. עצוב לי. כואב לי. איך אני אשמח עכשיו? לא בא לי פשוט.
וכאן, בעומק הפרדוקס נעוץ הפתח לשמחה שממנה נובע השפע כולו:
אין עניין בהכחשת רגשות. אין כאן תחרות מי ישלוט על מי, אני – השמחה והמרוצה, או אני – המדוכדכת העצבנית והמדוכאה, זה לא – או שמחה או עצב. את מבינה?
כל הנידון הוא להחזיר את כל הרגשות לגודלן הטבעי.
לכולן יש מקום וכל אחד מהם משרת תפקיד כדי להאיר את השמחה שלך יותר בנפש, כי כדי לחוש הקלה, את צריכה להרגיש קצת כיווץ לפני…
אז אפשר לגמרי להרפות מלחשוב שיש לך בעיה … ושהיית יכולה לעשות אחרת. ולהבין שעם זה ובלי זה, בסוף יקרה הדבר שהוא לטובתך, כמו הרבה דברים שתוכלי לשים לב איך הם קרו בהשגחה פרטית מדויקת עבורך.
ואם תגידי, אבל לא טוב לי, האי ודאות הזו משגעת אותי, החסר הזה מתסכל אותי, הבדידות הזו גומרת אותי… ואת צודקת. כי זה ממש נכון. אבל יחד עם זה את עדיין פה, ואת יכולה להבין משמעות חדשה שדווקא כגודל הקושי כך עומק הרווחה וההצלה:
"שמחינו כימות עיניתנו"– "ולא שתאמר שתהיה זמן השמחה כימות העינוי אלא שזמן השמחה אחר הגאולה לא יהיה לו הפסק" (המאירי)
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
