מארק אוֹוֶן היה לוחם מובחר ב"אריות הים", יחידת העילית של הצי האמריקאי במשך 13 שנים.
במסגרת שירותו הוא השתתף במבצע החיסול של אוסמה בן לאדן ובאינספור מבצעים סודיים אחרים.
בספרו "לא-גיבור" מתאר אוֹוֶן את המסלול שעבר מהיותו ילד באלסקה ועד להיותו לוחם באחת היחידות המובחרות והמסווגות ביותר בעולם, מהאימונים המפרכים ועד המבצעים המסוכנים בעיראק ובאפגניסטן.
הוא מתאר את הדרך שעשה כלוחם וכאדם, וכיצד עודדו אותם ביחידה לקחת על עצמם משימות קשות ודחפו אותם ללמוד קורסים ולהשתלם דווקא בנקודות החולשה שלהם.
מסיבה זו, כאשר היה אוון בחופשה משפחתית בווגאס הוא החליט להתגבר על פחד הגבהים שלו שהיה נקודת חולשה אישית שלו ובחר לקחת קורס של טיפוס צוקים בהרים הסמוכים על חשבון היחידה.
טיפוס צוקים, למי שלא מכיר, שונה מטיפוס 'סנפלינג' עממי שלנו שבו נקשרים מלמעלה וגולשים קושרים לרתמה. בטיפוס צוקים אתה נועץ ידיים ונאחז בסלע בידיים החשופות ובכל 2 מטר מוצא איזה סדק ונועץ בו זיז ביטחון ואליו מחבר את ה'שאקל' שמחובר לרתמת הביטחון, כך עד לפסגת הצוק.
הצוק שאוון טיפס עליו בתור התחלה היה בגובה 60 מטר, לא פחות.
אוון החליט שלא לקחת סיכונים ומיקם את הזיז בגובה של מטר וחצי בלבד וכך הצליח לטפס. דא עקא שלאחר כ40 מטרים- נגמרו לו הזיזים שהיו מחושבים ובינו לבין הפסגה נותרו לפחות כ20 מטרים נוספים
חוסר אונים. פחד משתק.
הוא העיף מבט לאחוריו, שם ראה את אורות העיר ווגאס המהבהבים, והוא תלוי בין שמים וארץ על צוק במדבר נבאדה, באימה הוא מתבונן בחצי מבט ומקבל פיק ברכיים מהגובה שמתחתיו ומוצף בחשש אימתני כאשר הוא נושא בחזרה עיניים למרום הצוק שלפניו, אותו נראה שאין דרך הגיונית לכבוש במצבו.
פתאום הוא מגלה לצידו את המדריך שלו, מלהטט בזריזות ובמיומנות נערית ומורה לו: 'שום דבר טוב לא יצא לך מלהביט לווגאס- כי כל הכסף שבעולם כרגע לא יוכל לעזור לך!… שום דבר טוב גם לא יצא מלהביט למטה- כי ככל הנראה תיבהל ותיכנס לפאניקה עד שתיפול למטה מרוב פחד!… גם להביט יותר מידי גבוה לא יתן לך כלום, כי תחשוש להתקדם ובסוף תתעייף, תתן שוב מבט למטה ותיפול.
אז מה נשאר לך לעשות? עם מה יש לך לעבוד בעצם? רק עם המטר שלך. תסתכל בכל פעם רק על המטר הסמוך אליך ותטפס אותו בזהירות. אם בכל פעם אתה תתמקד רק בו ותצלח אותו, אתה תתקדם בקצב שלך עד שתגיע לפסגת ההר.
המסר הזה חישל אותו יותר מכל לחיים ולימד אותו יותר מכל כיצד להתמודד עם מצבי לחץ מורכבים.
להביט רחוק מידי או לאחור רק יהרוס לך. מה שהיה-היה, תחיה את הרגע. רק את הרגע, את המטר הקרוב אליך ביותר. תעשה את כל מה שאתה יכול בשביל לחיות נכון את הרגע הקרוב. זה כל מה שאתה יכול לעשות וכל מה שעליך לעשות במצב הזה. כך תתקדם עד לסוף הטוב.
במצבי חירום, כשישנה אי ודאות עצומה, כשסימני השאלה גדלים והופכים לנעלמים במשוואה, כאשר הפחד, הייאוש והחששות מנקרים בנו מבפנים, מה עושים?
להביט בעבר ובעתיד עשוי להביט לידי דיכאון, לחץ, טראומה, ייאוש וחרדה, שסופם מי יישורנו.
כל שאנחנו יכולים זה לחיות את הרגע, להתמקד רק במטר על מטר שלפנינו.
לחשוב על היום הזה ממש.
איך אני יכול לנצל אותו בצורה הכי טובה ופרודוקטיבית? מה אני יכול ליצוק בו שיהיה התקדמות לפסח? שתהיה אווירה טובה עם בן/ת הזוג ועם הילדים שבבית? איזה חיזוק רוחני ואמוני אני יכול לקחת מהיום הזה בלבד? איך תיראה התפילה הבאה שלי? אלו מצוות אני יכול לעשות ממש עכשיו ובמצב הנוכחי, דרך הטלפון או עם אלו שסביבי? אלו דברים אוכל להקדיש להם דווקא עכשיו יותר שימת לב מאשר קודם?
התמקדות ב'כאן ועכשיו' שמולי, לא רק תחייה את הרגע אלא גם תקדם אותנו, מטר על מטר נוספים לעבר העתיד, לעבר היציאה לחירות, בצורה הכי נוחה ונעימה, מרגיעה ותכליתית.
"בנערינו בזקנינו נלך, בבנינו בבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך"
פסוק זה יכול לרמוז לנו על תהליך ההדחקה של המין האנושי.
כאשר האדם עוד צעיר הוא אומר לעצמו – אלך ואעבוד את ה' במיטב כוחותי ומרצי- "בנערינו", אך הזמן עובר מהר, ישנן הסחות הדעת גדולות והתמודדויות ורוח הילדות מנשבת בו אף היא.
הוא מגיע לגיל שבו הוא כבר באמצע החיים, עסוק ומוטרד ולא ממש מוצא זמן, ואז הוא מרגיע את עצמו "בזקנינו"- כשאצא לפנסיה ואזדקן אז יהיה הזמן המתאים לקבוע עיתים לתורה ולעבוד את ה' ביתר שאת.
לאחר מכן כשהוא רואה שזה לא ממש מתקדם הוא מתנחם כבר ב"בנינו"- אם לא אני אז לפחות שהילדים יעשו את העבודה, אך לאחר זמן מה הוא קולט ש"ברא כרעא דאבוה" וגם מהם לא תצא הישועה, אז הוא מתחיל לקוות ל"בנותינו"- שיביאו 'חתנים', עם גנטיקה אחרת ומשודרגת, אלו בוודאי יעבדו את ה' כדבעי.
לאחר שהוא מתאכזב גם מהחתנים כל שנשאר לו הוא "בצאננו ובבקרנו"- נשאר רק לפרנס עוסקי תורה באמצעות הממון והפרנסה. איזה פספוס.
וכל זה למה? כי לא ראינו ש"חג ה' לנו!"
אל תישען על האחרים, אל תסתכל מידי קדימה. תתחיל את השינוי שלך עכשיו ומיד, מטר על מטר.
כי "החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות".
מסופר על חסיד שהגיע לאדמו"ר מקוצק ואמר לו: "אני כל הזמן אומר לבן שלי שילמד תורה, וזה לא עוזר".
השיב לו הרבי: "למה לא עוזר? הילד שלך נוהג בדיוק כמוך. אתה נוזף בבנך- וגם הוא, בבוא היום, ינזוף בבנו. אם אתה רוצה שהוא גם ישב וילמד תורה, אתה צריך פחות לנזוף בו ויותר ללמוד בעצמך. כי בנך לא רוצה לציית לך, אלא להיות כמוך".
הורים חולמים שילדיהם יהיו טובים מהם. לצערנו, זה בדרך כלל לא עובד. מי שרוצה ילדים טובים יותר, צריך להיות טוב יותר בעצמו כבר עכשיו.
גדול המצווה – ועושה.
אך כשאדם נוסע ברכב והוא נכנס לבועת ערפל שלפניו, הוא לא רואה כלום. פשוט כלום.
סכנת נפשות אמיתית היא כל בחירה שלו, כאשר הוא לא יודע לאן הוא פונה, היכן יש סיבוב או צומת וכיצד להשתלב בהמשך הדרך מבלי לעשות ח"ו תאונת דרכים. לעצור זו גם לא אופציה של ממש כאשר מן הסתם יש מישהו שנוסע מאחוריו ועלול להיתקע בו עצמו. חייבים להתקדם, אבל איך ולאן?
כל שהוא רואה זה את המטר שלפניו, את מה שמואר באור פנסי הרכב.
כך הוא מתקדם מטר ועוד מטר ועוד מטר, עד שהוא יוצא מערפל גדול של אי ודאות.
כל שהיה עליו לעשות זה פשוט להתמיד בדרך בזהירות מטר אחד בלבד בכל פעם. הקצב צריך להיות מואט, הזהירות נדרשת וגם התנועה.
חשוב לשמור על איזון ויציבות בין להיות לבין לחדול, עד לבהירות שתגיע.
עם ישראל נצטוו ביציאת מצרים לשחוט שה, זה שהיה אלילם של העם המצרי וגרם לעם ישראל לחשש ולפחד, אולי כדי לסמל לנו להתמודד ישירות עם הפחד הכי גדול שלנו, וכך לשחוט אותו ולצאת לחירות.
בבית המקדש, במקדש של הלבד, כל אדם היה יכול לבטא עצמו מול בוראו ולחוות את הרגש המתאים שלו- אם הוא רצה לבטא תודה הוא הביא קרבן תודה, אם רצה לשמוח במצווה- הביא עולה, אם הרגיש אשם- הביא קרבן אשם, אם הרגיש חוטא ומתוסכל- קרבן חטאת.
שם, מתוך הערפל, מתוך החידלון הזה, מתוך תנועה איטית, זהירה ומחושבת של לא יותר ממטר על מטר- אנו עשויים דווקא לגלות את הקב"ה, בקול דממה דקה.
נוכל להתחבר גם לעצמנו מחדש, ליצור שינוי, לגלות גם כוחות חדשים מבפנים, להבין שאנו מסוגלים לצמוח ולצאת מזה אחרים, ומתוך המשבר לגלות בע"ה את המבשר.
אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז חוזקות להתפתחות רגשית חברתית | [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
