אני לא יכולה עליו/ דינה טורנהיים

אני ממש חוששת מהטונים הגבוהים שלו.

זה גדול עליי הסיפור הזה.

האמת, המילה גדול קטנה מידיי. זה ענק עליי! ממש ענק!

לעיתים אנו מוצאים עצמנו, רואים באחד מהילדים שלנו אתגר ענק, וממש פוחדים ממנו ומתגובותיו.

מרגישים קטנים מכדי לחנך אותו ולהציב לו גבולות.

כאשר המרגלים חזרו משליחותם, הם תיארו שראו בארץ בני ענק מפחידים, שאין שום סיכוי לנצח אותם.

היתה להם את המודעות והיושרה לומר למשה:

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

בגלל שהרגשנו קטנים כמו חגבים, הם אכן ראו אותנו כך.

אולי לכן הם גם אמרו:

"אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ".

אפס. הרגשנו אפס. אפס ביטחון, יכולת ואמונה בעצמנו ובצדקת הדרך, ולכן העם היושב בארץ נראה לנו כל כך עז.

הם סיכמו שאין סיכוי ולא נוכל לעלות ולרשת את הארץ.

כלב משתיק אותם ואומר:

"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".

הורים שלא חוששים להציב גבולות.

כאלו שמורים להם מה לעשות, בטון רגוע, סמכותי ועם סימן קריאה בסוף.

ילדים לא רוצים הורים חגביים, החוששים מהצל של עצמם.

כאלו שמבקשים מהם בטון מתחנן ומתרפס, עם הרבה סימני שאלה בסוף.

הורים לא צריכים לראות בילדיהם ענקים מאיימים, בלתי ניתנים לחינוך.

הילדים צריכים להרגיש שהם בנים להורים ענקיים.

הורים כאלו, שאפשר להיות גאים בהם.

הורים כאלו, שאפשר וכדאי ללמוד מהניסיון ומחכמת החיים שלהם.

הורים ענקיים שמשתלם להיות ננס על גביהם, כי כך מוגנים יותר ורואים למרחוק.

בהצלחה לכולנו במציאת הענק שבתוכנו.

הוא קיים שם ואנחנו "יָכוֹל נוּכַל" למצוא אותו.