קטגוריה: התפתחות אישית

בואי נדבר רגע על המחסום שמרחיק ממך את כל מה שאת רוצה, וכל מה שמגיע לך, ואם רק תזהי אותו, החיים שלך בוודאות ישתנו....

עבודת המידות אינה חייבת להיות מאבק מתמיד ברגע התפרצות הרגש. בפוסטים אלו ניחשף לדרך ארוכה-קצרה: תהליך של בירור והתבוננות פנימית שנפתח דווקא לאחר שהאירוע חולף | השבוע נתבונן במידת הקנאה, נלמד איך להגיע לשורש שלה בלי רגשות אשמה, כיצד לעבד את הפערים ולהגיע לשלימות עם המציאות שלנו, למרות שאצל אחרים הדשא ירוק יותר

"כמה פעמים חשבתי שאני לא אצליח והצלחתי. וכמה פעמים, גם כשלא הרגשתי, הקב"ה היה שם איתי. והיום אני רוצה שהילדים שלי יכירו אלול אחרת. לא כחודש של פחד, אלא כחודש של אהבה..."

עבודת המידות אינה חייבת להיות מאבק מתמיד ברגע התפרצות הרגש. בפוסטים אלו ניחשף לדרך ארוכה-קצרה: תהליך של בירור והתבוננות פנימית שנפתח דווקא לאחר שהאירוע חולף | השבוע נתבונן במידת הכעס, נלמד את ההצתה שמתרחשת בתוכנו באותם רגעים ונכיר כלים להתמודדות מעשית

"כבר כמעט שנתיים שאני לא זזה מהפחד להתנסות רק כדי לא לקבל את התשובה השלילית הזו - כדי לא לשמוע את המילים: את לא מתאימה, שזה במילים אחרות, אנחנו לא רוצים אותך. כך זה היה נשמע לי בכל אופן. וזה מה שגרם לי להשאר תקועה באיזה ענין והנה זה קרה..."

"ולא צריך עוד שום דבר מיוחד בלעדיו. לא תואר, ולא איזו כריזמה, לא איי־קיו בשמיים ולא איזו חליפה מרשימה. צריך, אמא, שרק תהיי את. מניחה לרגע לשאון ולשעון הדוהר, ופותחת לרווחה את ליבך..."

התחום החשוב ביותר שמצריך מאיתנו טיפול עומק הינו הבית. ואין בית ללא יסודות. השורשים שלנו, הם ההורים שלנו. וכדי להמשיך ולהתפתח חובה שהשורש יהיה בריא ויציב. הדבר אינו טמון באנשים עצמם, בטיפוס או בסגנון ההורים כאנשים פרטיים, אלא בדרך שהם נתפסים אצלינו..

ישנו אב שלא באמת עזב את ילדיו, וגם כאשר התנתקו הם ממנו, הוא עדיין אוהב אותם אהבת עולם, ומצפה להם בכל רגע. אולי היום ישובו? אולי היום יתקשרו? אולי עכשיו הם סוף סוף חושבים עליו ומתגעגעים?

על כוחה של אישה להפסיק מסורת של סבל ולבנות את ביתה מחדש: "הרבה פעמים אנשים מעדיפים לא לנקות טראומה, כי הם מרוויחים ממנה קצת חמלה, קצת רחמנות, קצת נתינה מהקהילה, קצת ויתורים. והם פוחדים להישאר לבד, בלי תמיכה, אם יעזבו את הקרבנות...."

"התחושה היא - שברון לב. ואף התרסקות מוחלטת. נראה שהחיים כבר לעולם לא יחזרו למסלולם, והכאב יישאר תמיד... במיוחד גדל הפער, כאשר נראה שיש לכולם חיים "מושלמים" ורק אני לבד כאן טובע בשלולית של דמעות...."