שואת הלב שלי באירופה / הניה בל

שיתוף ב email
שיתוף ב print

אף פעם לא חשבתי שאדמת אירופה תהיי כל כך טראומטית בשבילי. לא סתם הרב לאו שהיה בשואה כילד יהודי בן עשר הבטיח שהוא לא ישן לילה אחד על האדמה הזאת. כשהייתי שם בחג הסוכות השנה, הבנתי בדיוק למה הוא התכוון.
נסענו לקובנה, למועדון הסטודנטים היהודי, שגיסתי עבדה בו בשליחות. רק אסביר שזה בעצם מקום שנותן מענה יהודי לחגים ושבתות, וכל מה שאדם מאמין צריך במקום הזר הזה. והוא נועד לסטודנטים יהודים שבאו מישראל ללמוד כמה שנים רפואה.
לפני שבועיים נפטר התורם האגדי של המקום, שזה היה בדמו לקיים את המקום הזה, הרב שטרן. הוא נפטר מקורונה.
כשאני הגעתי לשם, חשבתי במושגים של טיול, אבל כבר בלילה הראשון שישנתי בדירה שהיינו, הרגשתי את הכל חונק אותי. מאד ייתכן שבמיטה שישנו אני ומשפחתי גרו יהודים שהוצאו מפה בצעקות של נאצים "שנל, שנל" ואם כן, מה אני עושה פה? אולי לוקחת שוב בחזרה את מה שגזלו מאחיי?
קמתי בשלוש בלילה, כי הרגשתי שחנוק לי, אבל האם זה חלון לנשום בו אויר ולהירגע כשמולי בשדרה יש חנויות יוקרה, שהיו של יהודים שחיו שם חיים רגילים, עד שהוציאו אותם ולקחו להם קודם את מקומות העבודה ואז את הבית? חזרתי למיטה, והמועקה רק גברה.
כמה רחובות לידי, מחר נלך לראות את החצר הארורה שאספו לשם גברים במקריות מהרחוב וליטאים רצחו אותם בצינור מים לתוך פיהם עד שנחנקו.


לא רציתי להיות שם, ומצד שני רציתי לראות הכל. כי הבנתי פעם ראשונה יותר מכל סרט שואה מחריד וספרים טרגיים, הבנתי מה קרה כאן. ולא הבנתי כלום, רציתי לצעוק, למה? אבל לא יכולתי, כי למה זאת שאלה פיצית.
גם איך זאת שאלה קטנה לזה.
הלב שלי זעק משפט אחד "הגעתי לגיהינום" אבל מי אני? אני הגעתי אליו אחרי שהאש כבתה ונשאר רק אפר.
האחים שלי ואחיותיי היו כשאש דלקה עליהם ולא נתנו להם לצאת.
את יכולה לצאת בכל עת שתרצי.
אבל אני לא יוצאת משם, הלב שלי עדיין שם. אני שונאת את אירופה.
לא יכולתי להתאפק כשהגענו ליער פנר, שתוכלו לראות בסרטונים שהוא יער שלא מתייבש עדיין מהדם, הוא ענק, הוא לא נגמר והוא מכיל יהודים שהולכו בשביל בוצי וגשום אל עבר חורים גדולים שירו בהם שם.
חלק מתו מיד, מי שפגעו בו בשורה.
מי שלא, נפל חי על חברו ומשם לבור.
סיפרו אנשים ששרדו שהאדמה בעבעה אחרי עוד כמה ימים.


הליטאים שפגשנו יום יום ברחובות,מתברר שהסבים שלהם לא היו פחות רעים ויש אומרים שאף יותר וניצלו את המצב להתעלל ביהודים.
ראיתי בעיניים של הצעירים את אותו מבט חלול, כשהייתי בחנות נעליים, והאבא אמר לילד בליטאית "הנה יהודים" והילד בהה בנו כאילו היינו טמאים.


ראיתי זקן שייתכן והיה חלק מהחיילים שהיו שם, מצביע עלי ולוחש משהו לנכד שישב על ברכיו, ושניהם מגחכים. זה כשאני קונה כמה מוצרי אוכל בסוג של סופר ענק בקניון מפואר עם מוזיקה רגועה כאילו לא קרה כאן כלום מעולם.
אני שונאת את אירופה, היא לא הסבירה לי כלום, היא לא נתנה שום חרטה, היא לא התביישה מולי.
היא ממשיכה כאילו לא בוצע כאן הפשע האנושי עלי אדמות.
הלכנו בגטאות, שהלכו יהודים, וכרגע הולכים שם ליטאים וחיים חיי חברה מעולים, עם חנויות יוקרה, פיצות, מאפיות ומרפאות שיניים.
יש אנשים שאומרים בואו נחזור ונשקע שם כדי להראות שאנחנו כאן חיים וקיימים, אני לא חושבת שצריך להיות שם, אין בנו את הכוחות לסלוח כל לילה , לכעוס ביום. לזעוק כל שנייה. להסתכל לנכדים שלהם בעיניים, לראות יערות ספוגים בדם, לנסוע בכבישים שהסיעו שם יהודים דחוסים שנטשו את ביתם תוך כדי שבוזזים להם את כל שללם, לנסוע בפסי רכבת שהובלו שם יהודים לתאי הגזים.
לא רוצה לחזור לשם, לא במחשבות ולא פיזית.
את הפוסט הזה אני כותבת כדי לשתף, כי אי אפשר שלא. אבל אני ממש לא זוכרת את הטיול הזה כטיול.
עשינו שם עוד חויות, שלא קשורות בקברים, וחגגנו עם הסטודנטים שם, אבל בשבילי הטיול הזה, היה טיול לגיהינום.
אני רק רוצה להיות כאן בישראל, עם העם שלי, עם הרחובות שלי, עם היהדות שלי, עם הישראליות שלי, עם השפה העברית.
עם המקומות שעל אף שספגו כאן דם,ומלחמות ופחד, ויזע ודמעות על ארץ הקודש "ארץ אשר תמיד עיני אלוקיך בה".

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

10 תגובות

  1. מזדהה מאד
    הייתי באוקראינה מספר פעמים

    נכנסתי לחנויות
    הרגשתי כמו בגוב האריות

    הייתי בחנות מכולת פשוטה בזיטומיר, ביקשתי את רצוני מהמוכרת באנגלית עילגת

    היא לא הבינה כלום וסביבי די מהר התאספו גויים מגושמים ומשועממים, חזרו אחרי 'דולר דולר . הרגשתי את הבל נשימותיהם ממש פחדתי

    יצאתי משם רועדת ….

    פחד לחשוב מה היה בכל המקומות האלו לפני כל כך מעט זמן

    לא מבינה איך יהודים מסתובבים בחו"ל בכזו חופשיות. איזה אומץ הרי רוב הגויים שונאים אותנו בסופו של דבר

  2. אולי זה קצת שונה אבל הרגשתי ככה באומן.. הסתובבנו באוקראינה והאדמה שם עצומה..שטחים אדירים של יערות מפלצתיים לאורך כל הנסיעות והאדמה נראת כמו קבר אחים אחד גדול.. ויש באויר משהו שגורם לך לרצות לברוח מהמקום המזוויע הזה.. אנרגיה שלילית רעהה… אני שנאת את אוקראינה האדמה הזאת רוויה בדם שח יהודים זה כל כל ברור

  3. היי,
    מכירה את המועדון היהודי בקובנה, הייתי שם גם שבת.
    כמה שהיא יפה האויר שם צורח, מכל פיסת אדמה זועק דם יהודי, הליטאים אנשים קרים ורעים.
    רק לחשוב שכל הרחוב הראשי של שדרת החנויות היו של יהודים והיו סגורים בשבת.
    שליש מתושבי העיר היו יהודים. והליטאים היו גרועים מהנאצים.
    האדמה שם זועקת. השקט מחריד.
    גדולי עולם הדסו שם.
    אכן ארורה אדמת אירופה וקרובה ישועה לבוא!!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.