כמעט ולא תמצאנה רווקה מתבגרת שלא מתמודדת עם שאלת "אח/ות עוקפ/ת" למעט הקטנות במשפחה. גם אני עמדתי מול ה'בעיה' הזו במהלך שנות רווקותי ולא ב'גירסה הפשוטה' שלה.
אני השלישית במשפחה, ואחריי עוד חמישה אחים בלע"ר. ביני לבין אחותי הגדולה יש פער של שלוש שנים וביני לבין שתי אחיותי הקטנות יש פער של עשר שנים.
כשנכנסתי ל'עולם השידוכים' הייתי ממש צעירה. למרות שהיו מעלי שתי אחיות רווקות – הוריי החליטו לשמוע הצעות לשלושתנו ביחד ולא לעכב אף אחת מאיתנו שכן אי אפשר לדעת עד מתי תימשך ההמתנה הזו.
כשנפגשתי לראשונה – אחותי הגדולה היתה עדיין רווקה, אני בטוחה שהכאבתי לה אבל לא היתה לי ברירה, פחדתי להישאר "רווקה" כמוה (בת 23, כמה מצחיק ומגוחך כשאני מסתכלת על זה היום).
השנים חלפו, אחותי השניה נישאה ראשונה. אחותי הגדולה דחפה אותה לזה, עודדה וחיזקה למרות שלא היה לה קל בכלל. היא תמיד טענה שאין היגיון כלל ברעיון לחכות ולהמתין לאחות מעוכבת. היה לה משל קבוע שהיה שגור על פיה והיא היתה חוזרת עליו פעם אחר פעם באוזני כל מי שרק הסכים לשמוע וזה היה תוכנו: משפחה שיש לה חמישה ילדים והבן השני לוקה בפיגור מסויים, מתקשה ללכת בזמן, לדבר בזמן, להגיב, לקרוא וכו', הרי לא יעלה על הדעת שההורים ימנעו מהילדים הבאים אחריו להתקדם רק בגלל שהוא לא מתקדם בקצב המקובל… ולא יאפשרו להם 'לעקוף' אותו בקצב ההתפתחות. בדיוק אותו דבר בנושא השידוכים, כמו שאין שום סיבה לחכות לאחות גדולה עד שתמצא עבודה / עד שתלד / עד שתתקדם בלימודים – כך אין שום סיבה הגיונית לחכות לה עד שתמצא את בן זוגה!
אחותי האמינה בזה בלב שלם והייתה שותפה אינטגראלית בכל ההכנות לחתונה, היא עשתה זאת בשמחה ובטוב לבב (אני בטוחה שבתוך הלב פנימה היו לה רגעים רבים של כאב וחולשה).
הישועה שלה הגיעה מהר מאד, שבועיים אחרי החתונה הראשונה בביתנו – היא התארסה! אני בטוחה שהנס התרחש בזכות הפירגון האמיתי שלה.
השנים חלפו, כמעט ונפגשתי עם העשור השלישי לחיי וטרם מצאתי את בן זוגי. אחיותיי הקטנות בגרו והורי החלו לקבל הצעות עבורן. אני לא יכולה לתאר לכן את הכאב שחשתי, אני 'גידלתי' את שתי הקטנטנות שלנו, קילחתי וסירקתי, שמרתי וטיפחתי… והנה אני עומדת לחתן אותן כשאני עדיין רווקה. הן כבר ניגשות לחוות חוויות של נשים גדולות ואני עדיין מדשדשת בביצה העמוקה הזו של הפגישות והבירורים.
הגדולה מבין הקטנות (בת 19) התארסה בשעה טובה ומוצלחת, היה לי קשה מאד להשתתף בשמחה. ההכנות, הריצות וההתרגשות היו מלוות בכאב עמוק, בתחושת בדידות צורבת, הרגשתי נבגדת. הייתי לבד עם הכאב שלי, כולם היו עסוקים בשמחה, למרות שאני יודעת בוודאות ואף חשתי שהוריי וכל אחיי ואחיותיי היו שותפים לכאבי.
פחדתי בעיקר מהחתונה, מתגובות האנשים שברוב הפעמים לא בורכו בטקט. וביננו – מה שהם לא יגיבו או יגיבו יכאיב לי – כך ידעתי. אודה ולא אבוש: זה היה קשה מאד, כל איחול שקיבלתי מחברותיה של הכלה תקע סכין בליבי.
במהלך הארוע חשתי בעקצוץ בגרוני אבל לא ייחסתי לכך חשיבות, אחרי הכל – אחות קטנה בעשר שנים שמתחתנת לפניי – בהחלט מהווה קוץ בגרון. בדרך חזור העקצוץ הלך והחמיר, הרגשתי ממש מצוקה, הכנסתי יד לגרון לבדוק מה קורה שם ומה גיליתי? עצם דקיקה של דג היתה תקועה בגרוני!
כמה סימבולי! קוץ בגרון בחתונה שהיא כל כולה היתה קוץ בשבילי…
עד שנישאתי אחותי הקטנה כבר הפכה לאם, עם הזמן למדתי לחיות עם העובדה הזו בשלום ואף לפרגן ולאהוב את האחיין המתוק שלי. היום כשאני נשואה ואם לשלושה ילדים אני מודה לה' על כך שאחותי לא חיכתה לי ולא התעכבה בעבורי!
(פורסם לראשונה בעלון 'בשערייך)
|
|
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
5 תגובות
שלום וברכה ויישר כח על הסדרה המרתקת מתי יצאו עוד פרקים?? אני מחכה בכיליון עיניים!! ותודה רבה
חכמה ביי פר
גם אותי אחותי הקטנה עקפה
וכיום למרות הכאב המאוד גדול
שהיה באותו זמן
אני היום ממש שמיחה
כל הכבוד לך שידעת לפרגן גם בשעה לא ככ פשוטה.
באמת החוכמה היא כל העת לשמוח בתוך הניסיון הענקי הזה ולהוציא ממנו את הטוב עבורי, לנצל את הזמן לעשיה, התקדמות, חסדים או כל דבר אחר אבל לפעמים ההמתנה היא כבר ככ קשה ומייאשת, מחכה שהסיפור שלי גם ייגמר כמו כולן ואז התחתנץי… אמן
מעודד….
אפילו שזה קשה לוותר!
ומחזק!!!!
לא כל כך הבנתי…
מה מעודד בזה????…….