'חתונות הקורונה' המצומצמות, ימשיכו להתקיים גם אחריה? האם הן טובות לזוג?

שיתוף ב email
שיתוף ב print

בעת האחרונה נשמעות קריאות לשנות את מתכונות החתונות ל'חתונות קורונה'.

להלן שאלה שנשלחה ותשובתי עליה.

שאלה:
בתקופה שבה היה אסור להתחתן עם יותר ממניין אנשים, נשמעו כל כך הרבה טענות על כך שמתחיל עידן חדש, אנשים דיברו בהתלהבות על החתונות הקטנות והיפות שהיו, ואיך שצריך לאמץ את הרעיון הזה לתמיד.

מה דעת השדכן שפוגש את הזוגות הנישאים והוריהם.

תשובה:
השאלה הזו נשאלת שוב ושוב, אך התשובות שהציבור זורק, לדעתי לא משקפות נאמנה את הלך הרוח מבחינת השוק ויותר נובעות מפופוליזם קצר רואי.

לאורך ההיסטוריה היהודית – התקיימו החתונות במתכונות צנועות, אם במנין אנשים, כמו אכן בשעות גזירה או סכנה, או במתכונת משפחתית – עיירתית. שידוכים היו נעשים בין מחוזות שונים לרוב באותו האזור הגאוגרפי. מובן שהיו חתונות גדולות וידועות של בני רבנים, אדמו"רים וגבירים שנכנסו להיסטוריה. ניתן למצוא אזכורים על כך בשו"תים הלכתיים שונים. לחתונות הללו התכוננו שבועות וחודשים לפני ודיברו עליהם גם שנים אחר כך, כשהזוג הנישא כבר מזמן לא היה צעיר…

הדור המבוגר אוהב להיזכר מה היה פעם, בחתונות השמחות בעלות השמחה היהודית האמיתית, כפי שאוהבים לכנות אותם. אך יחד עם זאת שוכחים את תנאי החיים של פעם, את קשיי התחבורה, המשפחות הקטנות, הציבור שלא היה גדול, ובעיקר – את החתונות המועטות שהיו פעם, בהם כל חתונה ובר מצוה נספרו ונזכרו היטיב. ב"ה, כיום אדם יכול ללכת לכמה וכמה חתונות באותו הלילה. והוא רק מקווה שכולם נמצאים באותו האזור…

החתונות של ימינו

אשתף מעט בנימה אישית: כאשר אני עורך שמחות, אני יושב זמן רב מראש על רשימות מוזמנים. בדיוק כמו שאני שמח לקבל הזמנות לשמחות (גם אם אני לא מגיע תמיד בפועל לשמחה), באותה המידה אני שמח להזמין אחרים לשמחתי. מהי שמחה? הודיה להשי"ת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. הקב"ה נתן לנו פיקדון, את הילד הזה ואת אחיו, אנו מכניסים אותו בבריתו של אברהם אבינו, מכניסים אותו לעול תורה ומצוות, מובילים אותו לחופה בשמחה, בתפילה ובתקווה. מה יותר טבעי מלקרוא לקהל המשפחה והידידים לשמוח איתנו. שמחת בר המצוה, למשל, מובאת במקורות (או"ח ס' רכ"ה ס"ד): מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה.

וכאן האב שואל: מה גדרה של סעודה זו? גם אם ההורים מעוניינים לחסוך, הצעירים לא מבינים מדוע ייגרע חלקם מחבריהם. יש חוגים בהם מתערבים מגבוה עם נהלים ותקנות, ויש כאלו שממתינים להזדמנות, אך לא נאה להם להיות הנחשונים הקמצנים.

נוסיף לזה את האווירה ש'אם כבר להוציא, שנוציא רק לשמחות', ואת בעלי האולמות, בעלי המנגנים, הצילום והתפאורה שצריכים להתפרנס. כמות הלומדים בישיבות ובסמינרים הגדולים של ימינו ב"ה אומרים את שלהם, כך נוצרים מעגלי רוקדים רבים. והגענו להיסטוריה שהיתה עד אמצע חודש אדר תש"פ.

חתונות הקורונה

אחרי פורים, החלו בצוק העיתים חתונות מצומצמות (ברחוב שליד ביתי היתה אחת כזו, ויצאתי אף אני – תוך שמירה והקפדה על שלושה (!) מטרים מהסובב – לשמח חתן וכלה שאפילו לא ידעתי מיהם).

חלק מההווי של 'חתונות הקורונה' מילאו דרשות המבוגרים (צעירים לרקוד כמעט ולא היו…) והם התרפקו על הנוסטלגיה כמה יפה היה פעם הם רק שכחו שלילדים שלהם הם עושים חתונות של היום ואף אחד לא בחר את המצב האפוקליפטי הזה.

הווי אומר: הכל עניין של מציאות ומוסכמות חברתיות, ממש כמו שוק השידוכים בעצמו…

בשטח, ההורים אולי מרוצים מהחיסכון (בסתר, מה הם יאמרו לילדיהם שנישאו בחופזה? אנחנו שמחים על המחטף?), אך הצעירים – בפרט אילו שעדיין לא התחילו בשידוכים – ממתינים עד יעבור זעם. גם מי שחשב להתחיל שידוכים, דוחה אותם לאחרי הקורונה. החשש המרכזי: חתונה חפוזה ומצומצמת.

בשנים האחרונות, חדרה גם ככה לכמה וכמה ציבורים הנורמה לערוך שמחות יחסית בצמצום (או לפחות סעודות פרווה ולא בשריות), שבתות השבע ברכות הפכו להתחלק חצי חצי בין הצדדים על פני שתי שבתות שכל צד עורך בעצמו. אבל לחתונות – זה לא הגיע. אתם רואים את עצמכם לא שולחים הזמנות למי ששלח אליכם הזמנה כשחיתן? מה יהיו הקריטוריונים לחתונות כאלו? הרי לכל חתונה יש שני צדדים, האם בשידוכים יצהירו מראש: אנחנו ניגשים רק לשידוכים עם משפחות שירצו לחתן בחמישים עד מאה איש? מאך מיר א טויבה… זה כמעט ייתן את הרושם שהזוג הזה מתבייש להתחתן.

אסיים בסיפור קטן: לא מכבר יצא לנו לשבת עם אלבום החתונה שלנו, להיזכר באנשים חיים ששנים לא ראינו וכמעט שכחנו מקיומם, וכאלו שכבר אינם איתנו ורק התמונות והזיכרונות נותרו מהם. אימתי, אם לא בחתונות מרובות משתתפים יש את ההזדמנות להצטלם, בסטודיו או בתוך הקהל? איזה אלבום יראה זוג שכזה לילדיו?

העולם שאחרי הקורונה יהיה שונה מזה שנכנסו אליו, ולו רק בגלל ההיסטוריה שחלפה, אני לא מאמין בשינויים דרסטיים ציבוריים. השינוי מגיע מאקרו מול המיקרו: אחד ועוד אחד ועוד אחד מצטרפים לחשבון גדול.

יהיו משפחות שיאמצו את המודל הזה, אך הן תהיינה מועטות. רווקים מבוגרים שאין מי שירקוד להם (כמה חבל…) יעדיפו להינשא בחתונות כאלו. אבל בגדול – לא נראה שינוי ניכר לעין, אולי ירידה כללית ברמת התפריט, הפרחים וכיוצא בזה. האולמות נבנו מראש למאות אנשים. מה יעשו, יחלקו אותם ל'קפסולות'?

וכאשר ניפגש אחרי הקורונה – בחופה "לפני השקיעה" – שיהיה רק בשמחות, בלב שמח, עם קהל שמח ומשמח באמת.

בברכת בשורות טובות בקרוב

פנחס גולדשטיין

שדכנות. ייעוץ שידוכים. מאמרי 'רשו"ת השידוך'. גמ"ח תיווך שדכנים לקהל היעד לפי התמחות ופילוח.

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

7 תגובות

  1. החתנים והכלות מדברים על חתונות קורונה בהמון צער וכאב.
    יש איפה לחסוך, אבל יש מצווה מפורשת לשמח חתן וכלה.
    חתונה היא ארוע של פעם בחיים בע"ה, וכמו שמשקיעים זמן וממון עבור ד' מינים מהודרים – יש מצווה להדר בשמחת חתן וכלה! מה שבא בבחירתם – אפשרי בהחלט, אך חתונות בצמצום חברים וקרובים, בלי מספיק שמחה – רוקדים – התרגשות – אינה עונה על הגדרות של שמחה יהודית!

  2. לאביבה!

    ראשית, מה יש לדבר, על "אחרי הקורונה", כאשר אנו עדיין בעיצומה

    ואי אפשר לדעת, מתי היא תעלם! כולנו תקווה, שהמשיח יגיע עוד

    היום ואז לא תהיינה בכלל שאלות כאלה, כמו: "באיזה סטייל נעשה

    את החתונה?"

    שנית, כל דבר בעיתו ובזמנו, לא תמיד הכל כמו שרוצים, אבל זה לא

    סותר, שגם חתונות מצומצמות, יכולות להיות שמחות מאד!

    אדרבה, לפעמים הן דוקא יותר שמחות מחתונות מפוארות, מפוצצות

    שרוקנו את כיסי ההורים, בשביל הניראות ובשביל ה"מה יגידו".

    אני התחתנתי בין האחרונות בכיתתי ומטבע הדברים, באו פחות

    חברות מאשר לחתונות הראשונות. את חושבת שחתונתי היתה פחות

    שמחה??? אז אני רוצה לומר לך שלא! השמחה היא פנימית! ולא

    משנה אם המעגל מכיל 50 חברות או 20 חברות!!!

    החתונות של ימינו נהפכו כבר למשהו שממש לא מתחשק לך ללכת

    לשם. גם אם אינך רוקדת, ידרכו על בהונותייך, כמה עקבים דקים,

    אבל מה זה כואבים!!! אין מקום לזוז, כי ה"עולם שייך לצעירים",כך

    שאפילו חברות של הכלה, לא יכולות לרקוד אתה ולשמחה, כי כל

    החברות של אחיותיה ואחיות של החתן, רוקדות, או יותר נכון

    משתוללות ומפריעות למשפחה הגרעינית ולחברות הכלה –

    לרקוד אתה ולשמחה!!!

    כולי תקווה, שאנשים ישובו לשפיות ולפרופורציות נכונות ויבינו

    שחבל על הכסף שנזרק לפח! בכסף הזה, אפשר לחתן עוד זוג

    בחתונה יפה ושמחה באמת!

    צריך גם להוציא אל מחוץ לחוק,את ההשקעה הרבה בבגדי החתונה

    המפוארים, שקונים בהון תועפות ולובשים אותם רק פעם אחת (!)

    שהרי לא יעלה על הדעת, ללבוש את אותה השמלה/חליפה שלבשו

    בחתונה של האחות גם בחתונה של הגיסה, בפרט אם החתונות

    נערכות בהפרש של שבועיים…

    בקיצור, אי אפשר לפרט הכל, אך אנשים נורמליים, שיש להם ראש

    על הכתפיים ולא משנה אם הם עשירים, או כאלה שלא "גומרים" את

    החודש בלי מינוס בבנק, י ע ש ו ח ו ש ב י ם ויתחילו לערוך חתונות

    צנועות, ללא הוצאות מיותרות על דברים ברי חלוף!!!

    מבטיחה לכם, השמחה תהיה רק יותר שלימה, יותר שמחה ויותר

    י ה ו ד י ת !!!

  3. כל האירוע הענק הזה כ"כ גרנדיוזי ומורכב, עד שהחתן והכלה שוכחים לגמרי (במיוחד הכלה!) בשביל מה הם נכנסים לחופה. וד"ל.

    המציאות היא כזו שנוצרה מין מיטת סדום כזאת, קצרה מדי לאמידים, וארוכה הרבה מדי לעניים.

    אבל זהו, יש מודל אחד וככה חתונה נראית, זה מה שמשלמים לצלם ולתסרוקות ולהשכרת השמלות, זוהי כמות המוזמנים, זו רמת המנות, ואתם מוזמנים למתוח את הרגליים או לקצץ אותם אם לא נולדתם בגודל המתאים.

    יפה מצד כותב המאמר שהמיטה בדיוק בגודל שלו, אבל זה לא המצב אצל רבים.
    רק תנסה לדמיין מצב שבו הסטנדרט הוא חתונה בגן אירועים עם 400 ש"ח למנה, בר משקאות זיקוקים, וכל הנלווה. לא היית מתקומם?!

    ואיזה תמונות נראה לנכדים? נו שוין, שאלה יהיו הדאגות. (באמת בשביל זה צריך לקבל התקפי לב ולרוץ מגמח לגמח?????)
    לסבתא שלי יש תמונות אחדות מהחתונה ומסתכלים עליהם יותר מאשר אלבומי החתונה של ימינו שאלבום שלם מלא בפוזות משעמממות של הכלה מסתכלת ימינה מסתכלת שמאלה מסתכלת למעלה מסתכלת בסידור וכו' וכו' וכו'

  4. לא מסכימה עם כל הנאמר!
    מי קבע הגבול כמה ציבור להזמין כדי שיהיה שמח?
    עד חודש אדר היו הרבה אנשים שגדשו אולמות חתונה וזה היה מיותר לא פנימי ויקר להחריד להורים…
    צריך להזמין משפחה, שיש בשפע בדור הזה בה, וחברים וחברות של הזוג…ועוד חברים קרובים…
    למה עוד עד אין סוף ומכביד?

  5. וואו כמה הוא צודק .
    התחתנתי עם חמישים איש בשטח פתוח, הייתה לי חתונה שמחה מאד ב"ה אבל כל כך הרבה אנשים יקרים ואהובים לא ייכלו להשתתף בה. אפילו לא כל המשפחה שלי נכחה, המשפחות היום כל כך גדולות ש300 איש זה כמעט רק משפחה ללא חברים, את מי נוריד? את הבני דודים שגדלנו יחד כמו אחים? את הדודים של ההורים שלי שכל שבוע אנחנו מקפידים לבקר?!

  6. עוד לפני עידן הקורונה יצא לי שלוש פעמים להשתתף בחתונות מצומצמות של 100 איש.
    החתן והכלה פשוט היו זיווג שני, ולכן כנראה השכל הגיע.
    היתה שם כזאת שמחה!!
    כולם הכירו אחד את השני, הריקודים היו נלהבים וסבבו סביב החתן והכלה, השמחה היתה מכל הלב.

    כיום, לפני הקורונה, לחתן ולכלה ולהוריהם אין שום אופציית בחירה לגבי קונספט האירוע החביב עליהם.
    אנשים מעט יותר שקטים וביישנים, או אנשים משפחתיים אינם רשאים לחגוג את השמחה כמו שהם רוצים.

    להבדיל משמחות בר מצווה, שם הסטנדט פחות לוחץ, ולהבדיל עוד יותר משמחת בת מצווה ששם כל משפחה עושה בדיוק מה שטוב לה ואיך שהיא אוהבת, בחתונות נוצר שטאנצ מוכר משעמם ומעייף להחריד.

    הרבה יותר מעניין היום לקבל הזמנה לחתונה ולא לדעת מראש בדיוק לפרטי פרטים איך תיראה השמחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.