מוצאי שבת קודש.
הילדות כבר במיטות מזמן,
ערניות כמו שרק ילדות שישנו כל הצהרים יכולות להיות,
ואני אורזת קודש ופורשת חול,
מכניסה גביע ומוציאה מחשב
מקפלת מפה ומחברת מקלדת
השבוע אני, ואיתי ה"קפסולה" שלי במשרד, עובדים מהבית.
כשבהנהלה הודיעו לנו שנעבוד ברוטציה של שתי קפסולות,
וכל קבוצה תעבוד לסירוגין שבוע מהמשרד ושבוע מהבית,
שמחתי כל כך,
ואני עדיין שמחה מאוד.
שמחה לשבת בבית, כי אני כל כך אוהבת לשבת בבית.
שמחה לחבק את הבנות כשהן קמות ולעשות להן צמות.
ולהיות עם התינוק שלי כל כך הרבה יותר מבשגרה.
שמחה להעביר את היום בארבע אמות הטבעיות שלי.
לכאן אני שייכת במקור. וגם אם אני עובדת,
זה כל כך אחרת לעבוד מהבית, במטפחת,
ולהתחיל משמרת ב' עם הילדים אחרי צהרים רגועה ורעננה.
אבל משהו אחד בתוך הטוב הזה יהיה לי אחר, ושונה, וחסר,
וזה אתן.
אמנם לא נולדתי אתכן סביבי,
ולא בחרתי אתכן בשום סיטואציה,
חלקכן פשוט חיכה לי במשרד, עוד לפני שהגעתי,
וחלקכן הצטרף אליי במרוצת השנים,
אבל אתן שם, איתי, כל הזמן.
בין השורות, בין הגרסאות,
מחליפות מתכונים וחולקות סודות.
בין ישיבות סטטוס וחלוקת משימות
פורקות דאגות ומשתפות חלומות.
ויום אחר יום, שעה אחר שעה
הפכנו לאט לאט מחברות, לכמעט משפחה.
כמה זה נראה לי מובן מאליו כשאני במשרד,
וכמה אני מעריכה את זה, כשיוצאת רגע מהתמונה המוכרת
ויושבת בשקט, בבית.
ופתאום הקשר הרציף שלנו מתמסגר למילים שחורות בסקייפ,
ופתאום החברה מהכיסא לידי שובצה בקפסולה ב',
ואני בקפסולה א',
ומי יודע כמה זמן ייקח עד ששוב ניפגש.
ובשקט הכייפי הזה
הנוח הזה
הנעים
של הבית שלי
אני מתגעגעת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
