מדור שאלות ותשובות שאתן משתפות ומייעצות. לא תמיד צריך מומחיות, כי אתן המומחיות הכי טובות.
שלום, ראיתי את המדור וחשבתי שאני גם יכולה להיעזר בחכמת ההמונים.
קוראים לי אסתר, אני גרושה ויש לי שלושה בנים מתוקים. כל פעם שמגיע חודש כסליו נחמץ לי הלב. איכשהו בחגים האחרים זה ברור ומובן מאליו שאנחנו מתארחים. בסוכות, בפסח ובעצם בכל חג שיש בו סעודות ותפילות מיוחדות, אנחנו מוצאים את עצמנו עם דודים, אל סבא וסבתא או חברים.
אבל חנוכה הוא שונה. קודם כל מדובר פה בשמונה ימים. זה החג הכי ארוך בלוח השנה היהודי. דבר שני החיים של כולם ממשיכים כרגיל מלבד שעה בערב שבה יושבים ומדליקים נרות. אנשים הולכים לעבודה, יש בית ספר בחלק מהימים וזה תמיד מרגיש לי החג הכי 'יומחולי'.
אבל זה בכל זאת חג וכל שנה אני עומדת מול הדילמה שמכאיבה לי. האם להישאר בבית ולנסות לייצר מכלום אווירת חג בעבור הבנים שלי שקצת צוחקים וקצת מתביישים בזה שאמא היא היחידה שמדליקה את הנרות (בשנים האחרונות ברוך ה' הם כבר מדליקים גם כן) ואז לנסות ולהרים את האווירה בבית בקושי רב כי כשאין אבא שידליק נרות, לי זה תמיד מרגיש שהאווירה מאולצת ולא משנה כמה לביבות אני אכין. האופציה השניה שלי היא ללכת לחברים, לבני משפחה, לערבי לביבות, אבל השנה ספציפית הקורונה מהווה בעיה וגם בכל פעם מחדש אני מרגישה שאני עול. שאני צריכה להזמין את עצמי לחברות או אל אחד מהאחים שלי. כולם בשמחה מקבלים את פניי, אבל לא פעם אני מרגישה שאני ושלושת השובבים שלי חודרים לתוך הפרטיות של המשפחה המארחת.
מאוד מתלבטת מה נכון ואיך להפוך כל אופציה לכזו שתהיה הכי טובה והכי שמחה עבורי ועבור ילדיי.
מוזמנות לייעץ בתגובות או לשלוח אלינו ל [email protected] ואנחנו נעביר לאסתר.
אם יש גם לכן שאלה, התלבטות או נושא שעליו הייתן שמחות לשמוע את דעת ההמון, אתן מוזמנות לשלוח אלינו למייל ונשתדל לפרסם
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
שלום לך אסתר יקרה.
אני מרגישה מוכרחה להגיב, מאחר והייתי במצבך, גידלתי חמישה ילדים לבדי, ומשום מה – מחנוכה הכי חששתי. לעשות קידוש בעצמי התרגלתי, אבל להדליק נרות חנוכה? – לא יודעת… פשוט הרגשתי לא מסוגלת. מכתבך מזכיר לי את חנוכה הראשון שלי לבד. הרגשתי שסוכות, פסח,… – כל החגים, פחות או יותר יש להם מודעות בציבור. אבל על הדלקת נרות חנוכה – מישהו חושב על האישה הבודדה שנותרת עם ילדיה והנרות וכבד לה בלב???
אבל לא היתה לי ברירה. הדלקתי. הדלקתי את הנר הראשון, ופתאום… – משהו האיר לי בלב. הרגשתי שהדלקתי את הנר של הבית שלי, את ההרגשה בבית… הבאתי אורגנית, ניגנתי לילדים, שרנו יחד שירי הלל. כל ילד בתורו בחר שיר ושרנו יחד. אכלנו סופגניות ושיחקנו משחק חברה… פתאום ראיתי שזו היתה ההזדמנות ללכד את המשפחה בלי מילים לחזק האחד את השני, השני את השלישי.
למחרת הדלקתי שתי נרות, והאור גבר עם הנר השני.
ביום השמיני התבוננתי על החנוכייה שלי, והרגשתי חנוכייה מושלמת ומשהו בלב שלי עם המון המון סיפוק.
אני כותבת לך את זה, אסתר יקרה, כמי שחוותה זאת בעצמה, והמכתב שלך הציף לי את הרגשות של אז, את הכבדות, הקושי, החסימה ואת איך שנהיה לי אור בלב ויופי וזוהר עם כל נר נוסף שהצטרף לחנוכייה שלי.
היום ב"ה יש לי בעל שמדליק עבורנו. אבל אני לא שוכחת את הימים שהדלקתי בעצמי, את זה שבכוח ניסיתי להכניס אור לבית שלי, ואני יודעת שלא הרבה נשים זוכות לבנות את הבית בעשר אצבעות ובשמונה נרות.
חזקי ואמצי, אסתר!
נצלי את הכוחות המיוחדים וכל רגש האימהות שבך לתת ולהעניק את כל האור שבך לילדייך ועוד תרווי את הנחת!
אתך מכל הלב!!!
אביגיל
באמת עצוב.
לעניות דעתי הכי כדאי להישאר בבית ולנסות לעשות אוירה.
נכון. אין כמו אבא שמדליק נרות. אך ההכרח לא יגונה.
ילדים אוהבים את הבית ושואבים משם חמימות. הילדים הכי יהנו מערב בהווי ביתי. זה אומר ארוחה מושקעת יותר. אפשר לשחק
משחק משותף. יש היום הרבה משחקי משפחה.
אם תשלבי במשך ימי החנוכה ערב או שניים אצל סבא סבתא או דודים, זה כבר יהיה גיוון.
ללכת כל יום למשפחה אחרת זה מדגיש את העליבות. ילדים מקבלים חוסן רק מתוך הבית. בית חם יעזור להם בהווה ויתן להם
עוצמות לבנות את עצמם.
אם יהיה להם חם ונעים בבית, הם גם יבנו בבא היום בתים חמים.
מאחלת לך את כל האושר שבעולם. מתוך בריאות ושלווה.