קחי איתך בתקופת הרישום לסמינרים: אהבה עצמית ותבונה יתרה

תמונה: pixabay

לפעמים בא לי שהבית שלי יהיה חכם.

כמה טוב הרי, אם הברז יזהה כל כלי שמגיע אליו וישטוף אותו ברגע.

כמה נפלא יהיה אם האור ידלק לי ברגע שאכנס לחדר, המזגן יחמם אותו עשר דקות לפני, והחלון יפתח אוטומטית, מעט, כדי להשאיר לי פתח אוורור.

זה לא חלום, את בטח יודעת, יש היום מערכת בתים חכמים שמתופעלים על ידי חיישנים, יודעים את הכללים של הבית וממלאים כמה תפקידים חשובים.

בכלל, חכמה יתרה זה דבר מבורך.

אודל, חברה שלי מבית הספר היתה חכמה יתרה כזו, היא לימדה את כולנו את החומר הנלמד עוד לפני שהמורה סיימה את השיעור. ההורים שלה השקיעו בה שעות של למידה חוויתית, ככה בבית, כמו פעם. הם היו יושבים ודנים בסוגיות, כשאח שלה למד גמרא, כל הבית למד איתו והיא היתה מצוטטת לנו בכיתה אמרות חזל עם פירושים ותוספות.

לא אגיד לכן שלפעמים זה לא היה קצת מעצבן, כאילו מה את, בת גילנו חושבת להתנשא עלינו עם אוצר של חכמה שיש לך בראש?

אבל כשהיא התחילה להתווכח עם המורות על הידע שהן מלמדות מול מה שעמד לה בראש – זאת היתה קטסטרופה שאף אחת לא רצתה לקחת בה חלק.

אז כיבדנו אותה בלב, ואם היתה שאלה לימודית שלא הבנו – ידענו שיש לנו לפחות למי לפנות כדי לקבל תשובה.

היום, אני מסתכלת על הילדה הזו שישבה ליידי בכיתה והביא סנדויצ'ים בניחוחות של אוכל מזרחי אותנטי וגרסה יחד איתם פרקים שלמים בהיסטוריה, ואומרת: וואו. לאן היא הגיעה האודל הזאת? מעניין אותי לדעת!

כי באמת, כשיש לך מוח עם ניצול באחוזים מקסימליים, אז את אמורה להגיע לאיזו משרה בכירה, מנהלת חברה או משקיעה טובה בכלכלה.

הנייד שלי מצלצל לרחלי, חברה משותפת, איתה אני בקשר כמעט יומיומי.

"יש לך מספר של אודל קריב מהייסודי?"

"מה נזכרת בה עכשיו? אין לה פלאפון, קחי את המספר של הבית. היא גרה בעיר שלך, אגב"…

אני מרימה אליה טלפון

"זאת את!!" היא שמחה כל כך לשמוע אותי, ואני אותה. נוסטלגיה אמיתית. מסתבר לי שהיא גרה במרחק מספר רחובות ממני.

"מה את עושה היום?" אני שואלת, מלאת סקרנות…

"עקרת בית" היא מלאת נינוחות, תינוק צוחק לה אל תוך הפומית, ילדים עושים רעש ברקע. אמא לתפארת.

אני מזכירה לה כמה גאונית היא היתה בכיתה, שואלת אם גם ילדייה יצאו כמוה…

"לא כולם" היא מודה. "יש לי אחד ממש פיקח שמכניס אותי בכיס" היא צוחקת.

אנחנו מסיימות את השיחה, מבטיחות להיפגש או לארגן מפגש כיתתי של הייסודי ואני נשארת עם סימני שאלה בכל הצבעים.

'מה יצא ממך אודל! ציפיתי ממך להיות מנהלת בישראל! פרקליטה בממשלה! לפחות יועצת שר! מנהלת חברת סטארטאפ! לאן כל החכמה הזו מתרכזת?' בא לי לצעוק, אבל זה רק המוח שלי שקודח.

אחרי יומיים שאודל לא עוזבת לי את החלק מעל האוזן הימנית, אני מחייגת אליה.  הטלפון שבבית שלה שוב עונה, הילדים מעבירים לי אותה היא עונה בחיוך, כמו בפעם הקודמת.

בא לך לרדת עם הילדים לגינה ליד הבית שלך? אני מציעה לה. סקרנית כבר לראות אותה.

"בשמחה, את באה עכשיו"? היא מתעניינת.

אני מכינה כריכים ויוצאת עם הילדים לגינה. הם לא מבינים מה נפל על אמא שלהם, אבל זורמים עם הרעיון, למה לא בעצם? ילדים חשוכי גינות.

כשאנחנו שם בשיא, אחרי היכרות של הילדים, ובדיקת התווים ומי דומה למי ואיפה הם לומדים ואיזה קטע שאנחנו שכנות ולא יודעות אפילו, אני שואלת אותה: איך זה שאת לא באיזו משרה מטורפת? אני זוכרת אותך גאון הכיתה…

"תקשיבי חביבתי" היא פותחת. יש לה נימה של מורה, מכיתה אלף היתה לה כזו.

"בבית הספר הייתי הגאון של הכיתה. המורות, בואי נאמר, לא סבלו את זה, כי תמיד היו לי השגות עליהן… הגעתי לסמינר הכי טוב, לקבוצת למידה הכי טובה ודווקא שם נשברתי…

"פגשתי שם בנות לא פחות גאונות ממני ואפילו יותר. בעוד אנחנו גרנו בפריפריה, הן באו מהמיינסטרים. היו להן מאגרי ידע עצומים שלא הכרתי ולאחר כמה חודשים של הלם תרבות – קרסתי.

"הבנתי שאין לי את הקלף הזה, שבו אני יודעת יותר מאחרות. אין פה במה שתעריך את הידיעות וקהל שימחא לי כפיים.

"דווקא שם, במקום של הגדולות, למדתי כמה ערך יש בלהיות עם פשוטי העם, למדתי כמה טוב יש בפשטות, בתמימות. הגאווה ששחיתי בה כל כך הבחילה אותי, שניסיתי לברוח ממנה כמה רחוק שאפשר…"

"ואת לא מרגישה פיספוס?" שאלתי.

"היום אני ממצת את עצמי כאמא לעשרה ילדים צפופים, את רואה בעצמך שזו משרה שצריך בה הרבה כוחות נפש. לפעמים אני יושבת עם הילדים ללמידה לקראת מבחנים ואז קופץ לי המוח ההוא שהיה לי בגיל 14 וכל כך נהניתי לאתגר אותו.. וכן, לפעמים בא לי ללמוד עוד משהו, להחכים, אבל לא בשביל – 'להיות הכי מוצלחת בכיתה', אלא באמת, כדי לאגור ידע, כי ידע זה כוח, להיות אישה טובה יותר ואמא טובה יותר, להעריך את עצמי כמו שאני, עם ביטחון במה שאני עושה ויודעת".

האמת, פתאום התחברתי אליה מכל הלב, לאישה הזו הגדולה, שיש בה ילדה קטנה ומלאת שכל, שרוצה לבלוע את העולם בידיעותיה, אבל מתאפקת, כי החיים לימדו אותה שיש דרך אחרת.

אני מספרת לה שדווקא אני, שבאתי ממקום רגיל לגמריי, לא מפסיקה ללמוד ולהחכים.

"החיים מזמנים אליי כל מני אנשים, לכל אחד חכמה משלו" אני נצמדת לאמת. "כמו שאת, אודל, לימדת אותי שיעור לחיים. שלהיות השפיץ, לא תמיד מקדם אותך למשהו אמיתי… לפעמים דווקא למידה איכותית כזו, איטית, שיעורים-שיעורים, יכולה להביא אותנו רחוק הרבה יותר"… אודל מקבלת את מדליית הגאונות היומית שלי.

מתחיל להיות קר, החושך מחביא לנו את הילדים בתוך מתקני הגינה, אנחנו קוראות להן להתייצב ונפרדות בחיבוק חם, לא לפני שאנחנו קובעות להכניס לנו שיעור קבוע פעם בשבוע – כי אחרי הכול, ידע זה כוח. וכוח נשי, זו הגאולה העכשווית.

בדרך הביתה אני רואה תלמידות סמינר חוזרות מלימוד משותף, משעת איכות יחד. חושבת על הרצון הזה המפעפע כל כך להצליח ולהיות במקום הכי טוב ושאלה מהדהדת בתוכי על אותן נערות שבתקופה הזאת עומדות בתור לקבלה לסמינרים, בוחנות את עצמן, את יכולתן, את שאיפותיהן.

מישהו יודע מה יהיה ביום שאחרי? לאיזה מקצוע יגלגל אותן הבורא? מישהו יודע מה הכי טוב בשביל הנפש שלהן שתפרח ותהיה מדושנת בחום, בחמלה ובאהבה?!

אין לי תשובה ברורה, לאף אחד אין… רק תפילה לבורא, שיחנון אותן בעת החשובה הזו, מול כל צומת בתקופת ההרשמה: בערימות של אהבה עצמית ולא פחות – בבינה יתרה.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

היא לא תמיד מבינה, לפעמים מעצבנת ומתישה אבל היא כל החיים / גיטי מאירוביץ מה אני עושה עם הילד הזה ?! הוא לוחץ לי על כל הכפתורים שמוציאים אותי מהכלים! חוששים מעצמאות? על שלב עזיבת הקן, והתמודדות ההורים והילדים / בת שבע אדלר יהודית שולם בזוית אישית: סבתא? מה התפקיד של נכדייך? שו"תפות: אמהות בקורונה, אולי יש לכם עיצות?