לספר את הסיפור מחדש
ערב סוכות ההמולה רבה , הטלפון מצלצל על הקו שרי חברתי שמספרת לי כי התקשרה לאחיה להתענין בשלומם , איך הם מתארגנים וכו' , והנה עונה לטלפון שמוליק בן אחיה ילדון חמוד וחכם כבן 6 שרי נהנית מאז ומתמיד לשוחח איתו, וגם עכשיו התחילה לגלגל איתו שיחה.
לשאלתה האם כבר בנו את הסוכה עונה לה הילדון החמודון לא, אבא שלי בכלל לא יודע לבנות סוכה !!!, בנימה מאד בטוחה בעצמה , שרי ממשיכה ומספרת לי ששאלה אותו בתדהמה "ומי אמר לך שאבא לא יודע לבנות את הסוכה" ? עונה לה הילד "אבא שלי בעצמו אמר לי" , ושרי חוזרת אחריו "אבא שלך אמר לך שהוא לא יודע לבנות סוכה"?! כן.
ומי יבנה לכם את הסוכה ? אה הוא יביא כמה חברים שיבנו אותה ככה זה כל שנה…
שרי מספרת: נשארתי עומדת מהורהרת כשבידי השפופרת האם זה כל הסיפור, זה מה שהילד חווה יודע ומרגיש האם זה מה שהוא יזכור לכל חייו שאבא שלו לא יודע לבנות סוכה , האם אפשר לתת לילד מסגרת אחרת לתמונת הסיפור הזו? לספר לילד זיכרון אחר שיזכור , האם זה נכון שילד ידע כל חייו שאבא שלו לא ידע לבנות סוכה?! ואם נספר לו משהוא אחר זה יעזור ובכלל איך אפשר לספר אחרת כשזה הסיפור.
השאלה של שרי הזכירה לי מקרה שהגיע אלי להתיעצות.
משפחתה של דבורה עמדה לעזוב את הבית לאחר יומיים ארוכים ומלאים בהכנת הבית לשוכרים שיבואו לשבת, היום הוא יום חמישי והם אמורים ליסוע למרכז להתארח אצל הוריה של דבורה, הכנות אחרונות גימורים אחרונים , ניגוב פה והברקה שם , הכנסת עוד כלי מיותר לארון. וצריך כבר לצאת לכיוון תחנת האוטובוס , כל המשפחה מזדרזת , זהו האוטובוס האחרון שיוצא למרכז , התארגנות אחרונה התיקים כבר ביד ושפריץ של מים רטובים ניתז מכיוון המטבח , הברז החלבי החדש שהותקן לאחרונה יצא מהמקום משפריץ מים לכל עבר, מצב חירום מוכרז בבית כולם מתגייסים לעזרה ,האוטובוס כבר אמור להגיע לתחנה , השוכרים צריכים להגיע בשעה הקרובה ואנה הם באים. כלי העבודה נשלפים מאי שם, סמרטוטים מוצאים מהמחבוא , המגב עומד מוכן לרגע שבעל הבית יסיים לתקן את הברז והוא יוכל להתחיל בניגוב הרצפה המבריקה,
מפתח הצינורות מסיים את מלאכתו , הברז תוקן ברוך ה' ובעזרת ה' , שוב זוכה הרצפה לניגוב , כלי העבודה והניגוב מוסלקים שוב.
מבט לשעון "הפסדנו את האוטובוס " זועקת דבורה אם המשפחה . מה עושים ?הם שואלים אחד את השניה ביאוש .
מתפללים לסיעתא דשמיא שהכל יעמוד על מקומו בשלום ושום חפץ או דבר לא יזוז מהמקום. ויוצאים מהבית עם כל המזוודות תיקים ועגלות . לאן הולכים אמא? אבא מה עושים ? באמת מה עושים, מכשירי הטלפון הניד נשלפים מנסים לאתר דירה ריקה להשכרה ללילה הקרוב, מתקשרים לפה , מתקשרים לשם, ואת אשר יגורנו בא , כל הדירות האפשרויות כבר תפוסות , יום חמישי בלילה , אמרנו?!
התינוק בוכה הוא כבר רעב נס שיש לנו טרמוס עם מים חמים לדרך, השעון מתקתק השעה מאוחרת מה יהיה? דבורה מנסה להתקשר לחברות לשאול לברר האם יש איזה חדר פנוי להשכרה ללילה אחד, שלמה בעלה גם מנסה את מזלו, ומחליט לאחר נסיונות נפל שהולכים לישון בחצר הפרטית והמקורה של השכנים שאין להם מקום בבית אבל מוכנים לארח בשמחה בחצרם הפרטית . לישון בחצר?! נזעקת דבורה עם התינוק ואני ,איך אפשר ?! שלמה ממשיך להתקשר כדי לחפש מקום מתאים לדבורה ללינת הלילה. בינתיים הילדים מנסים להרגיע אל תדאגי אמא יהיה כיף. נעשה מחנה לילה, הילדים רצים הביתה לשלוף שמיכות פוך מהארון בבית- השוכרים לא הגיעו עדיין נס… –
הטלפון מצלצל חברה של דבורה על הקו יש לי חדר קטן פנוי שיכול להתאים לך ולעוד 2 ילדים ללילה הזה, נס צועקת דבורה, דבורה פנתה עם 2 מילדיה להגיע לחברתה תוך שהיא נפרדת בלב כבד מבעלה וילדיה. מה יהיה ?מה הילדים יזכרו מלילה שכזה? מסכנים, לישון כמו הומלסים , תהיה להם טראומה לכל החיים , המחשבות הללו לא הרפו מדבורה גם בלכתה לישון בבית חברתה, דבורה התקשרה אלי כשהשעה היתה אחרי חצות ושאלה אותי מה לעשות , איך לעזור לילדים שלא תישאר להם חויה שלילית מלילה שכזה?
אמרתי לדבורה שהרעיון הוא לתת להם לספר ולהרגיש את מה שהם חוו בלי להכניס את החויה שלי בתור אמא , ואת המעורבות הרגשית שלי , אולי הסיפור שהם יספרו יהיה אחרת ממה שאני חושבת , תחשבי שזו לינת לילה באוהל על הכינרת , תנסי לתת להם את המקום לספר על מה שהיה ללא האמירות האוטומטיות שלנו "מסכנים שלי מה עברתם בלילה " וכד' , נפרדנו בברכת לילה טוב .
כמעט כל הלילה התהפכה במיטתה מצד לצד תוך שהיא חושבת על משפחתה הישנה בחצר השכנים. למחרת בבוקר דבורה התארגנה ליציאה למרכז תוך שהיא ממתינה לבעלה ולילדיה שיחברו אליה בתחנה, המחשבות על מסכנותם של הילדים לא הרפו ממנה, דבורה חיכתה בחוסר סבלנות למשפחתה והנה בעלה והילדים מגיעים לתחנה נפגשים נשיקות וחיבוקים כאילו נפרדו לשבוע, נו שאלה אותם דבורה איך היה ? כשהיא דבקה בהחלטתה לא לשדר להם כלום ולתת להם לתת מסגרת חדשה לחויה שחוו, "אמא אל תשאלי איך היה היה חיים, כל הלילה עד שנרדמנו עשינו צחוקים אבא סיפר לנו סיפורים מצחיקים, הוא הזמין לנו פיצה עם המון רטבים וקולה, היה כיף חיים כמו מחנה"…
נו חושבת דבורה לעצמה איפה הטראומות , נס שלא התערבתי בסיפור מחדש, אם רק הייתי משדרת שלהם הרגשה של מסכנים הייתי אני גורמת להם לטראומה,
ומה הקשר לסיפור שאיתו פתחנו?
גם כאן אפשר צריך וחייב לספר לילד סיפור אחר, כדי שילד יגדל בצורה בריאה ובנויה לחיים מתוך ביטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה הוא חייב לגדול בתחושה שעל אבא שלי אפשר לסמוך , הידיעה הזו נותנת לילד את תחושת הביטחון והיציבות לה הוא זקוק במיוחד בשנות ילדותו הראשונות , ההרגשה שאבא שלי יודע הכל או לפחות כמעט הכל. ואם הוא לא יודע הוא מוצא פתרונות יצירתיים ואינו מחכה לרגע האחרון מתוך חולשה או חוסר ביטחון , כשהילד יודע שגם כשאבא שלי לא יודע הוא לוקח אחריות ומנהל את הדברים ואינו מניח להם להתנהל מאליהם הילד ירגיש בטוח ורגוע .
במקרה הזה של בניית הסוכה אם הוא באמת לא יודע אסור לו לשדר לילד שהוא חלש, הוא יכול להגיד הבאתי קבוצת חברים לעזור לי כי הסוכה שלנו היא פרויקט להרים אותה , או משפטים דומים לזה, משפטים שמוסיפים כח ולא משפטי חולשה , משפטים של לקיחת אחריות ולא הזנחתה .לא כדאי שילד יאמר "אבא שלי בכלל לא יודע."…
גישת היעוץ במקרה זה כמו בשאר המקרים מגיעה מהאמונה ב"זכות להיטיב את מציאות החיים" ולא לשנות את מציאות החיים .
השמות והמקרים טושטשו למניעת זיהויים.
לתגובות ניתן לפנות במייל [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
