תפילה, תפילה ומלחמה | מיומנה של אם החטוף בר קופרשטיין

נס שיש אותך, אבא שבשמים. הכרנו בצורה מעמיקה לפני 13 שנה, קצת לפני שנולדה הילה, הבת היחידה שלנו (מתוך 5 ילדים).

התבשל אצלי אז משהו קדוש וחזק. גדלתי בבית מסורתי טיפוסי, חגגנו את כל החגים לפי הספר, כיפור היה היום היחיד שהרגשתי בו משהו אחר, סוג של הפסקה של החיים השגרתיים.

השבת היתה רחוקה, בלי משמעות מיוחדת.

קידוש היה תמיד, אבל זהו. זה היה יום שינה, יום בילוי, יום לטיול טוב, יום סתמי. יהדות באופן כללי היתה בעיקר ערכים. כשהייתי ילדה קטנה הייתי מצטרפת לאבא לבית הכנסת לעיתים נדירות. אני זוכרת את אבא בברכת הכוהנים, סוכך מעלי את טליתו ואז יש מין שקט כזה. רגע מתוק שמלווה אותי עד היום כשאני מברכת את ילדיי.

נראה לי שזו נקודת ההתחלה. אבי ז"ל היה אדם מסורתי. הוא הנחיל לנו ערכים, מסורת,
יהדות. את הכל שאבתי ממנו. אמא ע״ה קצת פחות הכירה וממילא פחות התחברה. הבית היה תמיד פתוח, מכבד, אוהב וחמים, בית שקיבל כל אחד כמו שהוא. כל אחד מחמשת אחיי בחר לחיות את חייו כרצונו.

אני לא הכרתי את בורא עולם אבל תמיד הרגשתי שיש משהו. אהבתי את הרוחניות בגדול, אבל לא חלמתי על חיי תורה באמת, מה הקשר ביני לבין חזרה בתשובה??

ההנעה לפעולה שלי היתה בעקבות אחיינית שלי שחזרה בתשובה אחרי שניצלה בנס מטביעה. התחלתי ללכת לשיעורי תורה באיזור, העברנו את הילדים לחינוך תורני וכל יום למדתי עוד קצת. זו למידה כפולה, כי הייתי צריכה ללמוד מה ואיך עושים וביחד עם זה גם איך מובילים תהליך כזה כשאת לבד בסיפור של החזרה בתשובה, איך משאירים את הבית
שלך קיים למרות שבעצם את זו שבחרת להשתנות. זו היתה ועודנה דרך מאתגרת ומצמיחה.

אני זוכרת שבתחילת התהליך הייתי מקובעת מחשבתית. מלאת סטיגמות. היום אני כל-כך מתביישת בדעות שהיו לי. איך העזתי?? איפה כף הזכות שלי? )עוד מושג שהכרתי ולמדתי לאהוב בשנים האחרונות(.

הושפעתי מהתקשורת המנכרת והמסיתה. אולי זה המקום להתנצל על בורות משוועת, כמה חשוב הקירוב! כל הארגונים והעמותות שמאפשרים לעם ישראל להכיר את אבא בשמיים עושים עבודת קודש, זו פשוט הצלת נפשות. באמת! אני גאה להיות חלק מהמגזר ואני גאה בכם על העיקביות. זיכוי הרבים זו מעלה עצומה! אני מרגישה חיבור עצום וכואב גם יחד להיות הכי קרובה לאבא, משתדלת להילחם ולקבל את הכל באהבה עצומה, באמונה גדולה, ובידיעה ברורה ש"אין עוד מלבדו",

לזכור שהכל ברחמים עצומים והכל לפי התוכנית גם ואולי דווקא כשזה לא מסתדר לי. כמה טוב שלמדתי להתחבר לפני שהכל קרה. איך הייתי מתמודדת בלי האמונה??
אני מוצאת את עצמי לאחרונה פעילה בזיכוי הרבים דרך ארגון ״חברותא-
איילת השחר" שעוסק בקירוב רחוקים.

אני מרגישה שהעשיה היא זו שנותנת לי תקוה וסיבה לקום בבוקר. אני חייבת להמשיך ולהילחם להציל עוד נשמה. בשביל בר שלי. גם אני הייתי שם ואני יודעת בדיוק איך זה מרגיש, כמה זה חסר וגם מה חושבים בחוץ על החברה החרדית.

גם במסע הנוכחי אני נאחזת בכל דבר רוחני, כל ברכה מרב גדול או רבנית, ממש משתוקקת לקדושה וקרבת אלוקים לי טוב. אחרי השבועיים הראשוניים האיומים אני מרגישה צורך להגיע אל קברי צדיקים, לזעוק לשמיים בקול גדול. עכשיו. זה בוער בי כבר כמה ימים. השעה .23:00 הימים עדיין ימי לחימה. הדרום כולו סגור. אף אחת לא מעזה לבוא איתי. אני לבד. בהחלטה של רגע אני נוסעת לקבר של הבבא סאלי בנתיבות, הכי קרוב לבר. אני ובורא עולם. אני מרגישה שאני נוסעת להציל את הילד שלי. אני מרגיעה את הפחד עם שירי תפילה.

באחד הצמתים יש מחסום. שטח צבאי סגור. אני נוסעת בדרך עוקפת, לכיוון חברון-קריית גת, שדרות ומשם לנתיבות. באוויר יש אנרגיות חזקות של תפילה וריח חריף של אבק שריפה. בומים עוצמתיים נשמעים קרוב.

המקום חשוך לגמרי למעט הציון. אין נפש חיה. ענן עשן סמיך, ממש מרגישה בתוך מלחמה. חושבת על בר שלי שנמצא שם ומה הוא שומע עכשיו. זה מבהיל נורא אבל גורם לתפילה להיות יותר חזקה ועוצמתית.

אני במלחמת תפילות על הילד שלי. לא מוכנה להרים ידיים. אני בוכה לאבא שיושיע, שיציל אותי ואת עם ישראל המצויים בצער גדול. דווקא ההתייפחות הגדולה שלא נגמרת מביאה איתה סוג של הקלה. אין פה אף אחת לידי שתנגב לי את הדמעות. אני לבד. לבד. למעט חתולה אחת שמסתובבת ובוחנת אותי.

יהודי אף פעם לא לבד. יש לו את השם, זאת לא קלישאה. אני ממש מרגישה אותו. הכי קרוב מאי פעם. תחושה נעימה שמציפה את הגוף, את הנשמה, את השכל וזה ענק.
התפילה הזו היא מסוג התפילות הנדירות. של קרבת ד' גדולה. היא מטעינה אותי לכמה ימים ואני אוזרת כוח ומחליטה לנסוע גם לאמא רחל, להצטרף אליה לבכי ולהבטחה של "ושבו בנים לגבולם״.

הפעם אני נוסעת מוקפת בנשים יקרות לליבי שהן חלק ממסע חיי. הדרך לירושלים רצופה הרים, האוויר של ירושלים מורגש בעצמות. אני אוהבת ומתרגשת להגיע לעיר הקודש, מצוידת בתמונות של בר שלי, שיכירו אותו, שיתפללו עבורו. מול הציון עומד שולחן ארוך, מלא בקערות בצק ומסביבו נשים צדיקות שמתפללות ומתייפחות, כאילו מדובר בבן
שלהן.

תחושת השותפות הזו, במקום הזה, אצל אמא רחל משחררת שוב בכי עצום מהנשמה המרוסקת שלי. התפרקתי. לא הצלחתי לעצור את ההתייפחות הקולנית, זה היה מביך ומשחרר. באיזשהו שלב קרסתי פיזית לרצפה מרוב בכי ומנשימות קצרות. הגוף באפיסת כוחות, הסידור נשמט מהיד ואני מרגישה ניתוק וחולשה משונה בגוף. אני מתקשה לאסוף את עצמי בדרך לעוד שבת בלי בר.

אמא רחל, אני עושה כל מה שאני יכולה בארץ. אל תפסיקי לבכות. ושבו
בנים לגבולם!

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

שבת היא לזעוק | מיומנה של אם החטוף בר קופרשטיין הותר לפרסום צו שמונה – עשרה / בתיה רק אני כך מרגישה? תתבודדו ותתמודדו / טור של אם כאובה מורה יקרה, לכי/ בתיה יעקב