אני רוצה לזעוק לשמיים. אם רק הייתי יודעת ביום ראש השנה, ביום הדין שזה מה שנגזר עליי
לעבור השנה, הייתי זועקת את החיים שלי, לא עוזבת, לא מרפה, מתחננת לאבא שירחם, אבל מי ידע? מי יכל לדעת?
אם בר שלי היה יודע שזה מה שיקרה לו בשמחת תורה אולי היינו פועלים אחרת. מתוק שלי!
לא חלמתי על חלום נורא שכזה והחלום עדיין לא נגמר, הלוואי ויהיה לו סוף טוב. כי אני עדיין לא מרפה, ממאנת להאמין, מחכה בכיסופים
עזים לבן שלי שישוב הביתה, נאחזת איכשהו בתקווה.
פתאום יש כל-כך הרבה דברים בראש והכל רוצה לצאת על הכתב, אבל הראש מבולגן בדיוק כמו החיים שלי, בסינכרון מטורף עם הבית.
איכשהו זה פשוט יוצא ויש בזה משהו מרגיע. בשמחה תורה התרגשנו ושמחנו עם התורה הקדושה. אני צופה מלמעלה ורואה את יהונתן בני הטהור בן ה6- רץ בין ספרי התורה
מנשק ומנשק, עוד ספר ועוד ספר ועוד ספר ועוד ספר ועוד ספר, 11 במספר. ואני מתמוגגת מאושר, צופה מלמעלה בגאווה מעורבת
בהתרגשות עצומה על כל הטוב הזה שאבא שולח תמיד ובמיוחד עכשיו. יונתן רץ, רוקד ואפילו שר.
ואני? מסתכלת עליו מלמעלה על הילד הקטן הזה, שאבא שלו לא יכול לרקוד איתו, מאושרת. הוא חוזר אלי הילד הקדוש הזה, מחבק
אותי ואני מנשקת את ידיו הקטנות שנגעו עכשיו ב11- ספרי התורה ופשוט בוכה מאושר. והוא עדיין ילד, שמבקש שאפתח לו את שקית
ההפתעות שקיבלו לפני רגע. הייתה אוירה מרוממת. היה טוב. באמת. אלו הם הרגעים האחרונים השפויים בחיי.
וממנו, מתחיל מסע חיי. מסע כבד, כואב ולא נתפס. אבא!
אור נכנס לחדרי מעיר אותי ואת הילדים: "אמא קומי. יש אזעקה." אני שומעת משהו מעומעם. מתעוררת, מעירה את הקטנים, רצה לחדר
של טל, מעירה אותו ואת אניל )המטפל של טל(, מהחדר של טל שומעים היטב את האזעקה. אני עוזרת לאניל לארגן את טל ולנסות
להעביר אותו מהמיטה לכסא הגלגלים. זהו. אנחנו מספיקים לצאת לממ"ד הקומתי ושומעים בום עצום ואחריו בומים משניים. החיים
שלנו השתנו בקול רעש גדול.
קשה לי ממש לגעת ברגעים האלה. אני לומדת לאחרונה לא לוותר לעצמי, למרות הקושי הרב, אני פה ואני צריכה להתמודד.
שבת בבוקר, יום שמחת תורה, שגרת אזעקות, רגעים שאני מסרבת להאמין, רגעים בהם הלב מתרסק, הראש מבין, הגוף בוגד וקורס.
אבא, אני חושבת לעצמי, בטוח יש פה טעות בכתובת. לא יכול להיות שהבאתי עלי עוד נסיון חזק ומטלטל, הרי אני בעיצומו של ניסיון
קשוח. אני כבר עכשיו מתמודדת עם משהו חזק וטוב בבית. לא. יכול. להיות. עוד. אחד. לא.
בכל רגע שעובר בשבת הזאת אני מבינה יותר ויותר שאין טעויות וזה לא חלום, זה כאן ואמיתי. אבא לא עוזב אותי ולעולם לא יעזוב.
והוא יודע איך לנהל את העולם ואני לא יכולה להפריע לו ובעיקר אני סומכת עליו. גם עכשיו. שהוא בהסתרה כביכול. אני מתמסרת לכאב
החד שחודר את הלב הפצוע.
דרך העובד הזר שלנו אנחנו מקבלים מידע שמשהו הרבה יותר גדול ממה שיכולנו לדמיין מתרחש ממש ברגעים אלה. וברגע קטן ונוראי
הוא מספר לנו על סרטון מטושטש שבו רואים מישהו דומה לבר.
אני נלחמת ואומרת לו: "מה פתאום? זה לא בר, אין סיכוי!" הוא שוב ושוב חוזר: "זה בר! זה בר!"
ואז נשלח סירטון חדש. הפעם הוא לא מטושטש. אי אפשר לפספס
את עיני התכלת והמבט המתוק של בר בני בכורי ואת גופו החסון. אני דואגת, מרחמת, ליבי יוצא אליו, אני נקרעת, רוצה להציל אותו. זהו
התינוק שלי אבא? בלית ברירה אני עונה לעצמי "זה אכן בר שלי…"
אני פורצת בבכי שמעולם לא היה דומה לו, ארוך ולא פוסק, עוצמתי, ממוקד, קולני וצומרני. אין סיכוי שמישהו בכל הבניין הזה פיספס
שקרה כאן משהו נורא. במשך שעות אני ממאנת להירגע ובצדק. אין נחמה לאמא שרואה את הבן שלה בשבי אין! אין! אין!
אבא אני אוהבת את השבת ורק אתה יודע כמה. אבל השבת הזו בלתי אפשרית פשוט. לא הצלחתי לכבד אותה בכלום, כלום, כלום.
אף אחד לא אכל, לא שתה, לא שר שירי שבת
בסעודת שבת, לא שיתף, לא צחק, לא שמח. העולם עצר מלכת. לא הרגשתי שבת.
בקושי מים הצלחנו לשתות. השבת יקרה לליבי ממש, אבל הפעם היתה רחוקה מתמיד. שבת היא לזעוק.