פורים מגיע, וזה הזמן להביט סביב על האנשים הסובבים את חיינו ולבחור בהוקרה. משלוחי מנות ירוצו סביבנו כל היום כמו בסרט נע: שוקולד ויין, קופסת עוגיות מעוצבת ופרלינים משובחים, אשה אשה ורעיונותיה הברוכים. ולכבוד היום הזה, עם ההזדמנות להוקיר את האנשים שנמצאים סביבנו, אספנו סיפורים על משלוחי מנות שהייתי רוצה לשלוח, ולא תמיד שלחתי. אז הנה כאן, על גבי המגזין, זו ההזדמנות להביע מעט הוקרה והערכה, לפרסם מכתבי תודה ולקחת השראה.
ועוד מילה או שתיים לפני שנתחיל:
האחת היא שאכן כן, אפשר לשלוח גם באמת. והשנייה היא, שאם את מזהה את עצמך באחד המשלוחים האלו – תני אותו לעצמך, הקשיבי למילות התודה וקחי אותן כאילו הן נכתבו במיוחד עבורך. כי לא כאילו הן נכתבו, אם את קוראת אותן – הן נועדו עבורך.
בסלסלה: קקטוס
מספרת רות, מודה לנערות מתמודדות בדרום:
"את מקצוע ההוראה אני תופסת כמקצוע מאתגר, ולא רק מהרגע שבו הפכתי להיות מורה, ובוודאי לא רק מהרגע שבו התחלתי לעבוד בתיכונים מאתגרים יותר מאלו שעבדתי בהם בשנות הוראתי הראשונות. אני זוכרת את עצמי תלמידה בכיתה י', תלמידה שהיא גם רגילה וגם מאתגרת. באותה שנה עברנו בבית תקופה קשה ומורכבת, ואני, כנערה צעירה, לא הייתי מעוניינת ברחמים של אף אחד משום כיוון. לא דיברתי על מה שקורה, לא סיפרתי. לאסיפת ההורים אמא שלי לא הגיעה, היא הייתה תפוסה ועסוקה מדי בכל הטלטלות שחווינו, ואני בסתר לבי קצת שמחתי. חששתי שאם תבוא – תשתף את המורה, ואם המורה תדע אז… לא רציתי.
"בנוסף לכול, החברה הטובה שלי עברה דירה בתחילת אותה שנה, ויחד עם הדירה החליפה גם את מקום הלימודים. תוסיפו לכך את הטלטלות החברתיות האופייניות לגיל, את האופי המורכב שלי מאז ועד היום – ותקבלו נערה קוצנית, דוקרת וזועפת. עם החברות עוד היה לי השכל להתנהג בנחמדות. אף שהסתגרתי בתוך עצמי, מיעטתי להשתתף במפגשים חברתיים והיו לי לא מעט הערות ציניות בכל עניין – עד כמה שזה יישמע מוזר, בכיתה י' לפעמים להערות ציניות יש מקום של כבוד, כך שהיה לי מקום חברתי. אולי לא כל אחת רצתה להיות חברה שלי, אבל הייתי נחשבת.
"עם המורות – שם יצאתי מגדרי. לא הייתי חצופה, אף פעם לא עברתי את הגבול, אבל הייתי קוצנית. דוקרת. אני זוכרת סיטואציה שבה מורה החמיאה לי בכנות, ואני הבטתי בחברה והגבתי בלגלוג סמוי. לא, לא בחוצפה, לפחות לא כזו שאפשר להצביע עליה, אבל כן הייתה זו תגובה שתגרום למורה לחשוב פעמיים לפני שהיא מחמיאה לי בפעם הבאה, אם בכלל.
"והייתה מורה אחת, שאולי לא הייתי מכירה אלמלי שגם ירדתי הקבצה במתמטיקה באותה שנה, ושם פגשתי אותה. נכנסתי לחדר ההקבצה, יורה חיצי זעף לכל עבר. כעסתי על הכישלון ועל עצמי, על הסמינר ועל המורה, על הכול יחד, ללא רחמים. והיא עמדה שם שלווה, כיוונה אותי למקומי והתחילה ללמד בחיוך. כשיריתי מילה כועסת שגם כאן אני לא מבינה ובשביל מה ירדתי הקבצה, היא הגיבה בשלווה לא מעורערת: "מה לא הבנת? אני מסבירה עכשיו שוב, את תביני, אל תתייאשי", כאילו אני דיברתי על ייאוש.
"היום, כשאני מביטה עליה במבט לאחור, אני מבינה שהיא פשוט החליטה לא להיעקץ, לא להידקר, וכך הוציאה לי את כל העוקץ והפכה אותי לרגילה. היא לא נתנה לי להיות כזו, ובסופו של דבר אצלה באמת לא הייתי כזו. כל מילה משוננת נחתה באוויר וקיבלה פרשנות שונה, או שסתם התקבלה בשלווה, כאילו לא אמרתי משהו מיוחד.
"המעניין הוא, שהיא הייתה מורה שהקפידה על דרך ארץ ועל נהלים בצורה יוצאת דופן, אבל כאן היא התייחסה לדבר כאילו הוא בלתי רלוונטי, וזהו. במבחן המסכם של אותה שנה היא כתבה לי הערת סיכום עם הארה רצינית, מחמיאה, ציינה את הכוחות שראתה בי ואת ברכותיה להמשך דרכי, ואני, ששיעורי מתמטיקה הפכו עבורי לפינה קטנה של מנוחה ונוחם, שבה לא עמדתי דרוכה על המשמר להגן על עצמי, על סודותיי – רציתי להגיד לה גם משהו. רציתי לומר לה תודה, אולי אפילו לספר לה, אבל השנה הסתיימה כבר, ובשנה הבאה היא חייכה אליי בחום במסדרונות וזהו, ואני כבר לא סיפרתי לה יותר.
"השנים חלפו, הטלטלות התייצבו ונרגעו, הפכתי לנערה בוגרת ואיכותית שההתמודדות חישלה אותה יותר, ובסתר לבי ידעתי שאני חייבת רבות למורה הזו, עם כמה שעות שבועיות במתמטיקה, שנתנה לי כל כך הרבה. הייתי רוצה לשלוח לה עציץ קטן, אולי מלאכותי, של קקטוס ירוק וקוצני. לספר לה במשהו על ההערכה הגדולה שלי אליה, על היכולת שלה להביט אל הלב הרך שנמצא מתחת ולא התכוון להתחצף, על היכולת שלה להידקר מקוצים ולא להתרגש מהם, על היכולת שלה לגדל קקטוס באמונה שהוא פרח יפה ונדיר".
בסלסלה: מטרייה ליום שמש
מספרת אשה ירושלמית:
"כל כך הרבה פעמים פגשתי אותה בכותל, אשה נמוכת קומה עם מטפחת שחורה מהודקת היטב סביב אוזניה. היא עוברת בין הנשים, מציעה ספרונים של תהילים מחולק. חלק נוטלות בתודה, אחרות מנענעות לשלילה, והיא ממשיכה לחייך. עוברת בין כולן, מתעניינת בשלום המוכרות לה, מברכת את האחרות. לפעמים היא מצרפת גם כמה ענפי בשמים לברכה, מציעה 'עצי' ו'עשבי'.
"ראיתי אותה בחורף הולכת מכורבלת עם מעיל, ראיתי אותה בקיץ כשהשמש קופחת, היא והתהילים המחולק, החיוך והברכות, עוברת בין האנשים, מחפשת עוד זכויות. וחשבתי כך, לעצמי, שלו היה בי קצת יותר אומץ, לפחות כמו אותו אומץ שלה להציע לאנשים ולקבל גם דחיות, ולו הייתי רואה אותה בפורים – הייתי רוצה להגיש לה משהו. לספר לה שאני מביטה בה מהצד ומעריכה אותה. שגם אם לא אהיה כמוה, וגם אם לא תמיד אקח את הספרונים המוצעים, אז… אני עדיין מעריכה מאוד את הזכויות שהיא אוספת.
"חשבתי להביא לה אולי מטרייה או שמשייה, ואחר כך הבנתי שהמתנה הגדולה ביותר עבורה תהיה שאקח עוד ספרון תהילים, ואולי אברך גם על הבשמים ואזכה אותה ב'אמן', ואוסיף גם 'תזכי למצוות'. נראה לי שהיא לא צריכה יותר מזה. ואם ממש יהיה לי אומץ – אוסיף כמה מילים טובות של הערכה".
בסלסלה: עץ דובדבנים פרטי, למתיקות חמצמצה
מספרת יהודית:
"יש משלוח מנות אחד שבאמת הייתי רוצה לשלוח, ודווקא לא בפורים. בסופו של דבר כן אשלח לה בפורים, אני יודעת, וכבר תכננתי בדיוק את מגש הפרלינים המהודר, היין היוקרתי, ומחזיק היין היוקרתי גם הוא. יהיו שם צלופנים וסרטים, חרוזים משקשקים וכל מה שעיצוב מפואר יכול להציע, על מנת להביע רק מעט ממה שאני מרגישה חייבת לאשה היקרה הזו.
"אבל באמת הייתי רוצה לשלוח לה משהו אחר. היא תמיד הייתה שם בזמן המתאים, במקום הנכון, מושיטה עזרה פשוטה גם אם לא התבקשה. זה היה חורף ארוך. לשמולי היו דלקות חוזרות ונשנות, בתוכן גם דלקת ריאות שהצריכה אשפוז. בשעה טובה ומוצלחת נולדו לנו תאומים, יצאתי לחופשת לידה ארוכה, אבל אני עצמאית, ועצמאית לא באמת יכולה להניח לעסק לנוח ביחד אתה. כולם עזרו, ברור. המשפחה והשכנות, ארגון החסד של השכונה ששלח בייביסיטר כמה פעמים בשבוע, וארוחות חמות שנחתו במטבחי, תעסוקה לילדים ושמירה על התאומים, ותוך כדי הכול לבקש מאחותי שתהיה עם שמולי כי אני באפיסת כוחות.
"כולם עזרו, גם כשהתאומים גדלו מעט והיה נראה שהשגרה חוזרת למסלולה. אבל היא תמיד הייתה שם, כאילו בין הקלעים, מסתובבת ובודקת מה עוד צריך לעשות, ועושה זאת מהר, בלי רעש, בלי צלצולים. צריך – אני כאן. היא לא אמרה, היא עשתה. שכנה בדלת ממול, מורה עסוקה עד מעבר לראש, אני יודעת. צירפה את הילדים כבדרך אגב לארוחת ערב, שלחה ארוחת צהריים כי כבר הכינה כמות, לקחה את הילדים ליציאה לגינה, השלימה קניות במכולת, הכול בכזו אגביות, טבעיות, כי היא כבר פה, וכבר ממילא, ובכל מקרה היא הייתה מכינה עכשיו כמות. בוקר אחד היא נקשה עם ארוחה מושקעת. סתם, אני כבר ביום חופשי ופינקתי את עצמי, אז למה לא גם בשבילך? וכבר נעלמה חזרה בדלת ממול.
"הייתי רוצה לגדל עץ דובדבנים, ולשלוח לה בכל שבוע סלסלה מלאה במתיקות חמצמצה שאין לה תחליף. לה, שזיהתה את הקושי שבתוך השמחה, ולא הרפתה והעניקה ופינקה. לכתוב לה שאני מעריכה כל כך את העזרה שלה, דווקא משום שהיא הייתה פשוטה כזו. בלי צלצולים. בלי תרועות ומזמורים. סתם רגילה, כמו ארוחת בוקר ביום רגיל. אבל כל כך משמעותית, כי היא נותנת כוח לעוד ימים רבים".
בסלסלה: מפיץ ריח נעים
מספרת אביגיל:
"הגעתי אליה כשהייתי עמוסה מכל בחינה שהיא. בעבודה התחייבתי על תוספת שעות שדרשה ממני לא מעט, ובמשפחה… במשפחה התמודדתי עם קושי משמעותי שהציף בי חוויות שחשבתי שהן נשכחות, אבל המציאות החדשה הכתה בפניי והסבירה לי שאין חוויות נשכחות. חוויות שנצרבו בנפש נותרו שם, במיוחד אם מעולם לא נגעתי בהן. המשכתי הכול כרגיל. מגיעה לעבודה, מתפקדת ומצליחה, עליזה ונותנת, חוזרת הביתה להתמודדות, נועלת זיכרונות, מתמודדת בקור רוח.
"אבל ביום ההוא, באמצע יום עבודה קיבלתי שיחה לא פשוטה בעיצומה של ישיבת צוות, ואחר כך לא הייתי מסוגלת לחזור, כי הסתגרתי בחדר הניקיון הקטן שבסוף המסדרון, בין הדליים והסחבות, ובכיתי את נשמתי. המנהלת התקשרה, אך לא הייתי מסוגלת לענות. היא לא יכלה לשער בדעתה איפה אני נמצאת, וזעמה מאוד כשהגעתי לחדר שלה אחר כך, מבקשת להתנצל. היא כעסה מאוד, ואני שכנעתי את עצמי שזו ההזדמנות לספר לה ממש קצת, שתבין מה עובר עליי וגם פחות תכעס.
"היא לא כעסה בכלל, וברגע אחד הייתה כולה מלאת אמפתיה, מהנהנת בהבנה. לא סיפרתי לה הכול, זה מה שחסר לי, סיפרתי מלמעלה בראשי פרקים, אבל זה היה מספיק. היא הקשיבה, הבינה, ולבסוף, כמו מנהלת טובה, חצי שאלה וחצי פקדה: 'ולמה שלא תלכי לטיפול? תאווררי קצת את מה שאת עוברת, זה לא פשוט בכלל'. רציתי לומר לה שכבר חשבתי על זה, ואולי באמת, אבל היא כבר חתרה הלאה, והסבירה לי כמה טוב יהיה לי וכמה חשוב, ועד כמה יהיה לי קל יותר בעבודה, ותעזבי בעבודה, בחיים בכלל.
"וככה, שבורה ורצוצה מאותו יום מסעיר, הלכתי. לא יכולתי לשער אפילו עד כמה זה יהיה לי טוב. לא יכולתי לדמיין בדמיון הכי רחוק שלי את הנשימות העמוקות שאנשום שם, איך ארגיש שהנפש שלי מקבלת מקום חדש ואחר, יכולה להרפות ולנוח, איך היא יכולה להתרווח ולא רק לשמור על עצמה בדריכות, בעוצמה ובאומץ. פשוט להיות, וכל כך להיות…
"המתנה המבטאת ביותר שאוכל לתת לה היא מפיץ ריח נעים לחדר. משהו שירמוז לה, אפילו קצת, על הרווחה, המנוחה, האפשור והשחרור. על הנעימות הגדולה כל כך שחוויתי, על הבהירות, על התודה שאני אומרת לה, ואחזור ואומר לה".
בסלסלה: עט מזהב טהור
מספרת בלהה:
"אני אפילו לא יודעת מי זו, אותה דמות אנונימית שאני כל כך רוצה להכיר לה תודה. אני לא זוכרת איפה קראתי את המילים האלו, ומי הייתה הכותבת. זה היה באחת השבתות של הקיץ. עברתי על כמה ממוספי הנשים שנחו על השולחן בבית של חמותי – היא אוספת הרבה ואין אצלה משהו קבוע – עברתי על גיליונות ממגזינים שונים, ואז, לא זוכרת אפילו אם זו הייתה כתבה, מדור ייעוץ או אפילו סיפור, אבל קראתי על התמודדות מקבילה ממש למה שאנו עוברים עם דודי. קראתי את דרכי הפתרון בעניין רב, הן הוסיפו לי כיווני חשיבה חדשים, ויותר מכיווני חשיבה: פתאום הבנתי שכנראה יש עוד דרכים רבות להתמודד, ואני לא מספיק מכירה את כולן.
"באותו שבוע קבעתי פגישה עם יועצת מומחית בתחום. היא שאלה שאלות רבות, נתנה לי עוד כמה כיוונים וכך יצאנו לדרך. אני חייבת להודות שהתמונה השתנתה פלאים, הקשר עם דודי הפך להיות רגוע ונינוח יותר, ההתנהגות שלו השתפרה מאוד, ואני מצאתי את עצמי מנסה להיזכר בשם של הכותבת, במיקום של הכתבה, מעלעלת במגזינים בבית של חמותי ומחפשת את אותו דף צבעוני עם המלל המוכר. לא מצאתי אותו. אם הייתי מוצאת, הייתי שולחת לה כמה מילים עם עט מזהב, בדיוק כמו מילותיה. ועל גבי העיתון אני מרשה לעצמי לשלוח לה זר פרחים וירטואלי של תודה על המילים שלה שהובילו אותי לצעד הנכון".
בסלסלה: לב פועם כסדר
מספרת מלכה רות:
"כאמא לכמה ילדים שהתעכבו כל אחד בתורו בשידוכים, אני למודת ניסיון עם שדכניות מכל הסוגים. וכשאני אומרת כל הסוגים, אני מתכוונת לכל הסוגים. שמעתי הצעות בלתי אפשריות, ספגתי נזיפות ושיחות מוסר ממושכות, קיבלתי תשובות קצרות רוח. חלקן הפכו לידידות קרובות שלי במרוצת השנים, לחלק אחר החלטתי שאין טעם להרים יותר את הטלפון ובכל פעם שיניתי את דעתי מחדש. מה לא עברתי איתן…
"והייתה גם ברכה. היא לא עשתה לנו בסופו של דבר אפילו לא שידוך אחד. במרוצת השנים היא הציעה כמה הצעות, חלקן התקדמו, יותר או פחות. מידי פעם הייתה מתקשרת, מתעניינת בשלומנו ומציעה הצעה נוספת בענייניות, ברצון טוב, מריצה את כל הפרטים ביעילות וממשיכה הלאה.
"הייתי רוצה לשלוח לה משלוח מנות, לה ולעוד כמה כמוה. האמת, אולי לכולם נכון שאשלח. הרצון הטוב, המאמץ והניסיון שווים הרבה, באשר הם מקרבים את ההצעה האמתית. אבל לה הייתי רוצה לשלוח משלוח מנות של עוגה ויין ולב פועם בתוכו, על כל הפעימות שהיא הסדירה בנו, על כל הדם שזרם בעורקינו מאותן שיחות מלאות עידוד ממנה. רק לבטא הוקרה, הערכה, ואפילו לכתוב לה שאני מעריכה אותה גם על כל החודשים של השקט, על ההצעות שהיא לא הציעה כי היא ידעה שאין עניין להציע סתם, ואני כל כך מעריכה זאת. הגיע הזמן שתדע…"
בסלסלה: אוכל חם, פורים שמח וחיוך
מספרת נעמי:
"פעם עברתי בפורים ברחוב ראשי, אותו רחוב מוכר שבו נמצאים בימים של שגרה קבצנים וקבצניות מכל צבעי הקשת, פושטים יד לנדבה. בפורים ניגשו אליהם אנשים רבים. חלקם הביאו מתת מכובדת, אחרים משלוחי מנות, כפשוטו ממש. נראה היה שיום אחד נהייתה להם עדנה, לקבצנים שברחוב, והם הפכו למלכי היום, למבוקשים.
"תהיתי לתחושתם ביום הזה. תהיתי על עצמי, האם לי היה מספיק אומץ לגשת להגיש מתת ולאחל 'פורים שמח'? לא, לא היה לי. חששתי שמא הם יתביישו. אבל פעם אמרה לי מישהי חכמה, שבכל פעם שאני חוששת לעשות משהו שמא יקרה מזה משהו לאחר – אבדוק קודם אם לי לא נוח, ולי לא נעים, ובמקרה הזה לפחות זה היה נכון. לו היה לי אומץ, הייתי ניגשת לחנות סמוכה, קונה ארוחה מוכנה וחמה ומגישה בחיוך כן…"
בסלסלה: ירח קטוף ללילות חשוכים
מספרת עדינה:
"יש לי חברה שתמיד נוח להתקשר אליה, כשאני רוצה לפרוק, לשתף או סתם לשוחח. לא שתמיד היא זמינה, לא שתמיד היא יכולה לשוחח ללא מפריעים או הסחות דעת, אבל כשהיא עונה והיא זמינה – היא כל כך איתי, נותנת את עצמה באחוזים בלתי מבוטלים, מקשיבה ומשתתפת, וכאילו העולם נמוג שם ברגעים שבהם היא מקשיבה לי. היא מוכנה להיות איתי שם, בכל סיפור או רגע קשה, ונמצאת שם כדי לתת כוח ולהטעין אותי מחדש.
"בשבועות האחרונים ניסיתי ליצור איתה קשר, כמו בכל שבוע או יומיים שבהם היינו משוחחות. בתחילה היא ענתה ונאלצה לסיים את השיחה מהר. בשיחות שלאחר מכן היא רמזה לי שהחיים שלה נכנסו למערבולת, ולא פירטה. כזו היא חברתי, שונה ממני בתכלית. בעוד לי נעים ומקל לפתוח נושאים, לשוחח עליהם ולפרוק – היא מסתגרת בתוך עצמה, מתמודדת בתוך ארבעת הקירות עם הקושי שלה, לא משתפת ולא מספרת, משיקולי פרטיות או כבוד הזולת, או בגלל מבנה הנפש שלה.
"בוקר אחד, כשהצלחתי לתפוס אותה בדרך לעבודה, היא רק לחשה לי בקול צרוד שכל הלילה בכתה את נשמתה, וכעת היא בדרך לכותל. אני מבינה שעוברת עליה תקופה לא פשוטה בכלל. לו יכולתי הייתי קוטפת לה, לחברתי האהובה, את הירח, ומעניקה לה אותו בתוך סלסלה פרטית, שיאיר לה את הלילות החשוכים שבהם רק הדמעות משקפות את דמותה. להאיר לה מעט עם כל האור שהכניסה לחיי ברגעים בלתי אפשריים, ולאחל לה שדברים יסתדרו במהרה ממש, עוד לפני שהשמש תעלה אל העולם".
בסלסלה: לביאה
מספרת דבורה:
"כשהיא זימנה אותנו אז לפגישה, המחנכת הנחמדה מכיתה ב', והמליצה לשלוח את בתיה לאבחון – כעסתי עליה. כלומר, אמרתי 'בוודאי' והנהנתי. אני לא מתכוונת להיות האמא הזו שיוצאת נגד המערכת, אבל בסתר לבי כעסתי. מאוד. 'מורות היום לא יודעות להתמודד', סיננתי בזעף ביני לבין עצמי, 'מחפשות פתרונות קלים, לדחוף אבחונים, כדורים וזהו'. אבל הלכתי לאבחון, כי מה? אני לא אהיה אמא שיוצאת נגד המערכת.
"אבל הדו"ח של האבחון יצא חד משמעי, ומכאן לשם הילדה החלה נוטלת כדור באופן סדיר. המורה ציינה לשבח את השינוי והשיפור, הצמידו לה בבית הספר מישהי שתעבוד איתה על עוד משהו, לא זוכרת מה, המחברות שלה החלו להתיישר, היא ידעה פתאום מה למדו בכיתה. כן, היא השתנתה, ולטובה. בסוף אותה שנה שלחנו למורה מתנה נחמדה עם מכתב מוקיר, אבל היום באמת הייתי רוצה לשלוח לה משלוח מנות עם הוקרה אמתית. הילדה שקיבלה אבחון בגיל צעיר החלה לפרוח, והיום, היום היא יודעת להתמודד טוב הרבה יותר עם המטלות שמזמן לה בית הספר. המורה הזו שהפנתה אותנו אז לאבחון… באמת רצתה את טובתה.
"ולצד המשלוח שלה, הייתי שולחת משלוח מנות לעצמי. מה יהיה שם? אני עדיין לא יודעת בדיוק. אבל באמת, אם אפשר להפליג על כנפי הדמיון, הייתי מעניקה לי, בעצם לה – לאותה אחת שנמצאת בתוכי – לביאה אמיצה, יפה ושואגת. להוקיר את האומץ, את המלחמות שהיא לחמה עבורי ועבור משפחתי. שלא נכנעה לקשיים, לאמרות פנימיות מקטינות, לכעסים וללחץ סביבתי, ואם אספיק – אפילו לכתוב כמה מילים של הוקרה ממני לעצמי".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
ואו , אהבתי ממש
אני חושבת שכל אחת צריכה לתת לעצמה את משלוח המנות עם הלביאה.
מגיע לנו 🙂
כתבה מושקעת במיוחד.
נהניתי מאד .