אחרי הלידה הראשונה היא העלתה בפניי את הנושא של דיכאון אחרי לידה וטיפול תרופתי.
לא כל כך הבנתי על מה היא מדברת. אני אדם חזק מעולם לא נזקקתי לטיפול תרופתי בתחום הנפש .
עד כה התמודדתי עם הכל בכוחות עצמי!
התנגדתי. גלגלתי עניים וחשבתי לעצמי שהיא לא יודעת על מה היא מדברת ושהיא מדברת שטויות.
כשאני מעבירה אחורה את התסריט אני נזכרת שזמן מה לפני כשהייתי קמה בבוקר, הייתי אומרת : "מודה אני לפניך …שהחזרת בי את נשמתי…" ובאיזשהו שלב זה הפך ל: בוקר טוב. בא לי למות.
כנראה זה מה שתפס אותה. אני לתומי חשבתי שזה יעבור. לא כ"כ הבנתי מה אני חווה. תמיד הסתדרתי עם הכל. אבל הורות ואמהות ואחרי לידה וחיי משפחה זה לא משהו שעשיתי לפני ולכן גם לא היה דיכאון לפני.
לא לכולן זה קורה וטוב שכך. לא מאחלת לאף אחת אבל זה קורה. זה קורה מספיק כדי שנדבר על זה.
אחרי הלידה השנייה בעידודה של חברה אחרת פניתי לרופאת משפחה וסיפרתי לה שאני צריכה משהו. היא הזדהתה איתי מאוד ואמרה לי: "גם אני הייתי במצבך לפני 30 שנה. הייתי עם תאומים ובלי עזרה . עולה חדשה בארץ וברוך ה' אני אחרי זה והכל בסדר ואני יכולה לומר לך שזה עובר…תהי חזקה"
זה לא עזר להעברת הדיכאון אבל הודיתי על השיתוף האותנטי והאנושיות.
כל דבר במצב כזה יכול לשמש עוגן. כל דבר קטן כזה בונה.
מילה טובה.
חיוך.
עזרה, ולו המינימלית.
התעניינות.
שיחה.
ולהבדיל, פרצוף חמוץ, ריב עם שכנים וכדומה… יכול להפיל למטה, הרבה יותר ממה שנראה כלפיי חוץ.
תהיו טובים. אי אפשר לדעת מי עומד מולנו.
ובבקשה, תקחו את הכדורים בזמן..
להצטרפות לקבוצה של 'בדידותא' ב-WhatsApp: https://chat.whatsapp.com/HHG9uutJaM70i2LJy1Oe5n
תגובה אחת
מהממת, תודה על השיתוף. כל כך מזדהה. הייתי שם.