"האם את מרגישה שנכווית מהבדידות שעברת?" שואלות אותי נשים שנחשפו למיזם שלנו, ולסיפור האישי שלי.
אז התשובה היא: תמיד תישאר צלקת, אחרי מה שעבר ונגמר, תודה לבורא עולם – התאוששתי.
אני שמחה על כל מה שהיה כי זה חישל אותי ועשה אותי אדם רגיש יותר ואפילו חזק יותר.
ומהמקום החזק הזה, החלטתי להקים את המיזם הזה ולעורר את הנקודה הזאת של התחושה שחשים הרבה. ופתאום שהתיישבתי לכתוב אחרי הרבה תכנונים ורעיונות…
ואז פתאום: שוב מחסום.
אבל מי חוסם אותי בעצם?
הרי הכל פרוש לפניי… יש סביבי נשים מדהימות, מלאות חסד ועוצמה שמאמינות בי וברעיון המופלא ועושות ככל יכולתן לסייע ולקדם, לב שרוצה. אז למה אני לא מצליחה להתקדם?
כשחשבתי על כך שוב ושוב בתסכול, הבנתי שכל פעם שקשה, רק אני יכולה להרים את עצמי. במחשבה – דיבור ומעשה.
הרי היהדות כל כך מדברת על כך מכל מיני כיוונים. איך אפשר לשלוט במידה מסוימת במציאות חיינו. ואפילו יש הלכות שמחייבות להאיר פנים וכדומה…
אז אני בוחרת להאיר פנים לעצמי וזה תמיד מן הפנים אל החוץ. ואני בוחרת לומר לעצמי שאני אצליח ואמצא את המילים להעביר את המסר שלי. ושתגיע מחשבה הפוכה אומר לעצמי שוב את זה ואתחיל לכתוב, אפילו שאין לי התחלה אמצע וסוף וזה המעשה בעצם.
ומה בעצם למדתי? שאנחנו כל הזמן במלחמה עם עצמנו, רק שלא כולנו זוכים לראותה ואם זוכים? אז ניתן משמעותית לשפר את איכות החיים.
להיות מודעים זה כ"כ לא קל, אבל זו מלחמה על האושר שלנו. תתעקשו על האושר שלכם.
יש לי חברה שאנו מלוות אחת את השנייה כבר שנים בחברות מופלאה. שהכרנו, שתינו היינו לא שומרות תו"צ ואז רק היא נשארה שם. היה לה מאוד קשה לקבל את השינוי שחל בי.
היא מאוד ניסתה להבין את ההיגיון של ההתקרבות שלי, אבל אי אפשר לנסות להסביר אמונה בהגיון. אמונה בעיניי, היא רגש, היא אינטואיציה היא תחושה חזקה של מה נכון. אז בלית ברירה נאלצה לקבל אותי והיא עדין בעיני אחד האנשים המעניינים והעמוקים ושהכי כיף לי לדבר עמם. למרות שלפעמים "בורחות" לה כל מיני אמירות משעשעות. למשל: אני אשאל אותה מה נשמע. היא יכולה לענות: "החרדים לוקחים תקציבים". אוקי… איך זה קשור אליי?
לא בא לי להיות דוברת ולהסביר וגם אם אנסה, לא תמיד היא רוצה לשמוע…
אז מה התפקיד שלי? לא רוצה עוד תפקיד, אני מספיק עמוסה גם ככה. שכל אחד יעשה מה שבא לו. לא בא לי לענות על שאלות. זה גם דרך ללא מוצא. ואני יכולה להבין זאת משני הצדדים.
אם מישהו היה בא אליי ומנסה לשכנע אותי לשמור מצוות לפני שהייתי מוכנה אני הייתי דוחה אותו.
זה לא יכול לבוא כשמשהו בפנים לא בשל.
אחד הדברים שהפכו אותי ל'בשלה' עם הקרבה לדרך התורה, היה כשגילתי מה שהפסדתי ומה מנעו ממני כשהחליטו לא ללמד אותי בבית הספר מושגים יהודיים שיכלו כל כך לתוך בי המצבים שונים.
נפגעתי מכך מאד.
אחד הערכים שמשרד החינוך בחר למד אותנו בבית הספר הוא הפלורליזם שמשמעותו לקבל ולהכיל כל אחד לכאורה.
כמובן, עד שזה מגיע לסוכה בכיכר דיזנגוף או תפילה קדושה בכיפור. אבל העיקר הפלורליזם.
איפה אהבת אחים אמיתית? ומה עם אנשים בודדים, מתי אתם שם בשבילם.
עוד דבר שפתאום גיליתי, שבתקופה שאבא שלי היה בבית החולים היה כל כך עוזר לי – אם הייתי יודעת שיש פרקי תהילים שאפשר לומר לרפואתו ולרפואת הנפש שלי הכואבת. שזה חלק מהתרופה. ולא, לא ידעתי אז.
לצערי, בתקופה הכי קריטית, חסכו זאת ממני.
כשהעניים נשואות לרופאים, לבני אנוש ולא למי שבורא חיים זו תחושת בדידות אחרת. ואז מנסים לאחוז בכל מיני דברים – להעביר את הזמן, לדבר עם המבקרים המודאגים (בד"כ לא דברי עידוד), לשחק עם הטלפון, להציק לאחיות, לחפש מילה טובה אצל מישהו אקראי ולפתח כל מיני תיאוריות על אלוקים – שבזמן היקר הזה אפשר לקחת ספר תהילים ופשוט לקרוא בלי להבין מילה ולהרגיש כמטה קסם איך הלב מתרפא.
אולי אחר כך הרופאים יגדירו זאת כ"נס רפואי", שהרפואה לא יודעת איך להתיחס למקרה הזה. אולי יאמרו "כח עליון".
והיום, איזה כיף שיש לנו את זה. תודה לך בורא עולם.
ועם המסר הזה אני רוצה לסיים:
אם יש לך דאגות, חששות, קושי, כאב או בדידות – קחי ספר תהילים, תעבירי אותן למעלה אל השמיים. ואם יגידו לך שזה שטויות (כמו שלי אמרו) אל תתיחסי, כי יש לך את בורא עולם לצידך – מה להם יש?
מרגישה צורך לדבר, לשתף? מוזמנת לפנות אליי!
ליאת- 0505764251 מייל liat.elior@gmail.com
להצטרפות לקבוצת הווצאפ של 'בדידותא' – חברות:
https://chat.whatsapp.com/HHG9uutJaM70i2LJy1Oe5n
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
