אנחנו חיים במציאות מתועדת, לפעמים חסרת פרטיות וגבולות. הנקודה הזו עולה בפרשת השבוע:
בלעם מסתכל בפרשה על האוהלים של בני ישראל, ולא יכול שלא להתפעל ולברך ולומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". רש"י מסביר ממה בלעם כל כך התרשם: "ראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה".
כלומר, כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא יכול להציץ לאוהל של חברו.
בלעם הגיע מתרבות בוטה של פריצות וחשיפה, ופתאום הוא ראה פרטיות, אינטימיות, מרחב אישי מקודש שניתן לכל אדם ולכל משפחה. זו ברכה שמלווה את עם ישראל אלפי שנים, והיא אתגר גדול גם היום.
בשבוע שבו אנחנו מתברכים בפרשה בברכת הפרטיות, אנחנו מוזמנים לחשוב: יש הרבה כפתורי "פרסם" ו"שתף", אבל איפה אנחנו יכולים ללחוץ על כפתור "אל תשתף" ולשמור דברים לעצמנו?
אתם מוזמנים לנסות את זה היום: איזה תכנים ורגשות וחוויות לא שייכים לכולם, אלא נשארים שלנו בלבד, או של הקרובים לנו באמת?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
